<h1>פירוש רבינו חננאל</h1>
<h2>דף ב.</h2>
האשה נקנית בשלשה דרכים בכסף ובשטר ובביאה וכול' פיר' או בכסף או בשטר או בביאה. ודייקינן מינה מדקתאני נקנית שמע מינה מדעתה אין בעל כרחה לא ואמאי לא תנא האשה מתקדשת כדתנינן בפרק שלאחריו האיש מקדש בו ובשלוחו האשה מתקדשת בה ובשלוחה ואהדרינן משום דתנינן כסף וכת' נתתי כסף השדה קח ממני ובאשה כתיב כי יקח איש אשה ובא וגומ' וקיחה איקרי קנין שנ' השדה אשר קנה אברהם.
<h2>דף ב:</h2>
דרך איקרי לשון נקיבה שנ' את הדרך ילכו בה ואיקרי זכר שנ' בדרך אחד יצאו אליך, ושקלו וטרו בה ואוקמוה כל היכי דאיכא פלוגתא תאני דרכין, כגון מתניתין דהיא חלוקת בית שמאי ובית הלל בכסף, וכי הא דתנן בשבע דרכים בודקין את הזב דהיא חלוקת תנא קמא ור' עקיבה וכדתנן בביכורים פרק שני אתרוג שוה לאילן בשלוש דרכים וכול'.
<h2>דף ג.</h2>
כוי יש בו דרכים שוה לחיה כול' דהיא חלוקת ר' אליעזר ורבן גמליאל ותנא קמא ור' אליעזר וכל היכא דליכא פלוגתא תאני דברים, דיקא נמי דקתאני סופא ר' אליעזר אומר שוה לאילן לכל דבר שמע מינה.
מניינא דרישא, פיר' האשה נקנית בשלש דרכים דוקא שלוש ולא ארבע למעוטי חופה דחופה [בלבד] בלי קדושין אינה נקנית לאישות. ולרב הונא דאמ' חופה קונה מקל וחומר, למעוטי חליפין דהוא קנין דקימא לן חליפין אם הוא כלי אפילו פחות משוה [פרוטה קני] ומפורש בבבא מציעא פרק הזהב [מ"ז ע"א] ובקידושין קימא לן דאין [מקדשין את הא]שה בפחות משוה פרוטה.
<h2>דף ג:</h2>
מנינא דסופא, פיר' וקונה את עצמה בשתי [דרכים בגט] ובמיתת הבעל למעוטי חליצה שאין אשה מתגרשת מבעלה כיבמה אלא [בגט. בכסף מנא לן] ושאלינן הא דתני האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף ובשטר ובביאה [מנלן דמיקניא בכסף] וכסף זה לאביה הוא, ופשיט לה רב יהודה משמיה דרב [... הי]תי יודע שיוצאה בלי ... כשיוצאה... דכת' את בתי נתתי לאיש הזה והיא נוטלת הכסף ואמרינן ואימא כי מקנה אותה אביה וקידושיה לו בקטנה שהיא ברשותו דיכול למוכרה אבל נערה שהביאה שתי שערות דלא יכיל לזבונה לא. ואהדרינן אמ' קרא בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה, כלומר כל שבח והנאה שמגיעין לה אפילו בימי נעורים הוא לאביה. אלא הא דאמ' רב הונא אמר רב מנין שמעשה הבת לאב שנ' כי ימכר איש את בתו לאמה תיפוק לו מבנעוריה בית אביה אלא האי בנעוריה בית אביה בהפרת נדרים הוא דכת' כי הבת ברשות האב היא ולא גמרינן מינה למילי אחריניאתא, דנדרים איסור וקידושין ממון וממון מאיסור לא ילפינן וכן נמי לא גמרינן מהאי דכת' ונתן לאבי הנערה חמשים כסף דקנס הוא וממון מקנס לא ילפינן.
<h2>דף ד.</h2>
והדרנן לפסוקא קמא ודייקינן מיניה דהכי נמי מסתברא דאפילו נערה קידושיה לאביה. דיציאה דכותה קאי ופירוש בעת יציאת האמה העבריה מרשות אדון שהיא עת הנעורים דכת' ויצאה חנם כן כמו אותו העת יוצאה מרשות האב בלא כסף והן ימי הנעורים שמע מינ' שמתקדשת בכסף והכסף לאביה. והאי חנם אין כסף להכי הוא דאתא ההוא מיבעי לי לכדתניא ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות ואקשינן עלה וכיון דנפקא לה בימי נערות בבגרות מאי בעיא גביה. ופריק אביי בבגרות דאילונית כלומר אילונית שאין [לה שבח נעו]רים לא תצא בבגרות קא משמע לן ומנא לן דאין לה נערות דתנן במ[סכת נדה פרק יוצא] דופן [מ"ז ע"ב] בת עשרים שנה שלא הביאה שתי שערות יביא ראיה שהיא בת [עשרים שנה והיא] אילונית וכול' ותנינן נמי בריתא ביבמות פרק הערל [פ' ע"א] ואין אילונית [נידונית כנערה המאורסה] שמקטנותה יצאה לבגר דקימא לן... שהביאה שתי שערות... דאיכא לשנויי משנינן והכא איכא לשנויי דהאי קרא לא נצרכא אלא לעיקר זביני דאילונית דסלקא דעתא אמינא דאתיא לכלל נערות נהוי זביניה זביני אבל הא דלא מתיא סימני נערות לא הוו זביניה זביני וכאלו בשכירות הוה גביה קא משמע לן ויצאה חנם אלו ימי בגרות. ודייק רבינא מדכת' קרא אין מלא יוד ולא כתב אן חסר יוד דרשינן ליה הכי לאו והין לאו אין כסף לאדון זה הין אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב וכי האי תנא דתניא וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין תלמ' לומ' וזרע אין לה עיין עליו הנה דרש כיוצא בזה לאו והין אין לה זרע כשר יש לה זרע פסול וזה הוא אין לה עיין עליה אם יש לה אפילו זרע פסול. ותנא גופיה דדריש הכי מנא לן אמרי מדכת' מאן יבמי מאן בלעם ולא כת' יוד והכא כתיב זרע אין לה מלא ביוד וכן אין כסף מלא ביוד שמע מינ' לדרשא הוא דאתא שנ' [דברים ל"ב] כי לא דבר רק הוא מכם.
תושב זה קנוי קנין עולם פיר' זה הוא הנרצע.
<h2>דף ד:</h2>
ותנא מייתי לה שהאשה נקנית בכסף מהכא שכ' כי יקח איש אשה אין קיחה אלא בכסף וכן הוא אומר נתתי כסף השדה קח ממני והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף זו שנקנית בביאה כול'.
<h2>דף ה.</h2>
נקנית בשטר שנא' ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר דכתיב וכתב ספר כריתות אף הויה בשטר, נקנית בביאה שנ' ובעלה מלמד שנקנית בביאה. סניגור בלשון יווני מליץ יושר, כלומר בדבר שנתקדשה בו בו בעצמו תתגרש, קטיגור מלשין. פודין את ההקדש בכסף שנ' ונתן את הכסף וקם לו, מעשר שני דכת' וצרת הכסף בידך. ושקלינן וטרינן לאיתוינהו בקל וחומר. ואמרי' ליתי שטר מכסף וביאה ודרוש הכי ומה כסף וביאה שאין אשה מתגרשת בהן מתקדשת בהן שטר שמתגרשת בו אינו דין שמתקדשת בו, איכא למפרך מה לכסף וביאה שהנאתן מרובה ביאה כמשמעה, כסף לא פחות משוה פרוטה לאפוקי שטר דקא בעית לרבוייה דהוא אפילו פחות משוה פרוטה מתקדשת בו דתניא בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה, בתך מקודשת לי הרי זו מקודשת לפיכך לא אתי בקל וחומר ונדחה. והדר אמר לא ליכתוב רחמנא בביאה ותיתי מן הכסף והשטר ומה כסף ושטר שאין קונין ביבמה אשה נקנית בהם ביאה שניקנית בה היבמה לא כל שכן, איכא למיפרך מה לכסף ושטר שכן קניינן מרובה, כסף קונין בו כל דבר ואפילו הקדישות ומעשר שני, שטר נמי קונין בו קרקע וזולתו לאפוקי ביאה דאינה קונה אלא ביבמה בלבד. ונדחה גם זה, הדר אמר ומה שטר וביאה שאין קונין באמה העבריה קונין באשה כסף שקונה באמה העבריה אינו דין שקונה באשה, איכא למפרך מה להנך שכן ישנן בעל כרחה שטר מתגרשת בו בעל כרחה ובביאה נקנית היבמה בעל כרחה לאפוקי כסף דלא משכחת ליה בקנין אישות בעל כרחה.
אמר רב הונא חופה בלא קידושין קונה מקל וחומר ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת כל קניינה לא כל שכן שתהא קונה. ודחינן לה ואפילו בצד השוה לא אתי אלא אסיקנה [ה' ע"ב] הצד השוה שבהן שקונין בעלמא, הכסף בכל דבר כדאמרן והשטר נמי כדתניא כתב לו על הניר או על החרש אף על פי שאין בו שוה פרוטה שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה והביאה ביבמה וקונין אלו כולן באשה, אף אני אביא חופה שקונה בעלמא וקונה כאן. ופרכינן מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בעל כרחה, שטר שמתגרשת בו בעל כרחה, ביאה יבמה נקנית בביאה בעל כרחה, כסף אמה העבריה נקנית בכסף בעל כרחה מה שאין כן בחופה. וכי אמרינן בדידה כגון הגירושין וביאה ביבמה לאפוקי אביה דמשכחת להי הני כולהו בעל כרחה, ורב הונא כסף בדידה עצמה בעל כרחה באישות לא אשכחן. ודחה רבא להא דרב הונא ואמ' שתי תשובות בדבר, ובא אביי ודחה לתשובות דרבא ואמר דקא אמרת האשה נקנית בשלוש דרכים תנן שלוש ולא ארבע, יש לומר תנא מילתא דכתב קרא בהדיא קתאני מילתא דאתיא במה הצד לא קתאני וחופה דאמ' רב הונא בצד השוה שבהן קא אתיא, ודקא אמרת כלום חופה גומרת אלא על ידי קידושין רב הונא נמי הכי קאמ' ומה כסף שאינו גומר אחר כסף קונה חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה. והא דרב הונא פסיקא היא דהא פריק כל מאן דאקשו עליה.
<h2>דף ה:</h2>
תנו רבנן כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף כול'. וקשיא רישא אסופה ותריצנה הכי נתן לה הוא ואמ' לה הרי את מקודשת פשיטא דקידושי מעליי נינהו נתן לה הוא כסף או שוה כסף ולא אמ' לה כלום ואמרה היא הרי אני מקודשת לך אינה מקודשת וכל שכן נתנה היא ואמרה היא דודאי אינה מקודשת ואיבע' אימא נתן לה הוא כסף משלו ואמרה היא הריני מקודשת לך ספק היא וחישינן מדרבנן.
אמ' שמואל נתן לה כסף או שוה כסף ואמ' לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאינתו אף על פי שלא פירש ואמ' הרי את מקודשת לי מקודשת לו. הריני אישך הריני בעליך אינה מקודשת וכן בגירושין נתן לה גט ואמ' לה הרי את מגורשת סתם אף על פי שלא אמ' לה מגורשת ממני ניתגרשה. ואקשינן למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים וכבר פירשנוהו בסוף מסכת גיטין וכן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודילמא אהא בתענית קאמ' אמ' שמו' שהיה נזיר עובר לפניו דמוכחא מילתא דאהא נזיר קאמר, הא לאו הכי אינו נזיר.
<h2>דף ו.</h2>
ופרקינן לעולם דאמ' לה הרי את מקודשת לי ולא בא שמואל ללמדך אלא הני לישאני בתראיי כיון דכת' כי יקח איש אשה ולא כתב יקח את עצמו שמע מינה כי אם נתן לה ויאמר לה כלשון הזה הריני אישך אינה מקודשת וגבי גירושין דכת' ושלחה ולא כת' ושלח את עצמו אם נתן לה גט ואמ' לה איני אישך איני ארוסך אין כאן בית מיחוש.
תנו רבנן הרי את אשתי הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי הרי את ברשותי הרי את שלי הרי את זקוקה לי מקודשת. איבעיא להו הרי את לקוחתי מהו. ופשטנה מיהא דתניא האומ' לקוחתי הרי זו מקודשת שנ' כי יקח איש אשה. איבעיא להו האומר חרופתי מהו ופשטנה האומ' חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. איבעיא להו האומ' לאשה הרי את מיוחדת לי או מיועדת לי או עזרתי או כנגדי או צלעתי או סגורתי או תחתי או עצורתי או תפושתי, ואוקימנה כשהיה מדבר עמה על עיסקי קידושיה והוא שעסוקין באותו עניין ואם נתן לה כסף או שוה כסף ושתק ולא אמר לה כיון שהן עסוקין באותו ענין מקודשת דקימא לן כר' יוסי דתנן במעשר שני פרק רביעי היה מדבר עם האשה על עיסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש ר' יוסי אומ' דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש אמ' רב הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי, כי קא מיבעיא לן כגון דיהב לה ואמ' לה כי הני לישאני פיר' הרי את מיוחדת לי וכול', מאי הני לישאני לקידושין משמע או למלאכה משמע תיקו.
אמ' רב יהודה אמ' שמואל כל מי שאינו יודע בטיב גטין (וגרושין) [וקידושין] לא יהא לו עסק בהן כלומר לא יורה בהן ואפילו לא שמיעא ליה דאמרינן הילכתא כר' יוסי וכל שכן יותר מזה וכן בגירושין הרי את מגורשת הרי את משולחת הרי את מותרת לכל אדם לא אמ' כלום.
<h2>דף ו:</h2>
אמ' לאשתו הרי את לעצמיך מהו ופשטה רבינא דלגמרי קאמר לה. אמ' ליה רבינא לרב אשי אמ' לעבדו אין לי עסק בך מהו. ופשטנה דלגמרי קאמר ליה מדרב ששת דפריש הא דתניא אבל כתב לו באונו אונו זה הוא שיחרורו לכשתברח ממני אין לי עסק בך.
אמר אביי במקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת וכגון דארוח לה בזמן, מאי הנאת מלוה כגון דמטא זמניה למיפרעיה וארוח לה זימנא ואמ' לה בההיא הנאה דקא שביקנא לך עד כך וכך זימנא מקודשת לי ומסרה לו הממון והחזירו לה ליהנות בו עד הזמן שהרויח לה, דאי לא תימא הכי נמצא הטפל יתר מן העיקר דקימא לן [להלן מ"ז ע"א] המקדש במלוה אינה מקוד' וכל שכן בהנאת מלוה אלא לכדאמרינן שפרעתו ומיד נתן לה אותו ממון ונתן לה רשות להתעסק בו והריוח שיעלה לו הוא לה וההנאה כולה לה. ואסור לעשות כן מפני ערמת ריבית דהא כי מחזי כי אגר נטר לי הוא.
אמר רבא הילך מנה על מנת שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי בתרומה קיים מצות נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, שהרואה אומ' זו התרומה שכירתו היא. ודחאה רב אשי דהוא בתרא ואמ' בכולהי קנו בר מאשה דאף על גב דאמ' רבא מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה הכא באשה לא אמרינן הכי גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, אמ' ליה הונא בר רב נחמיה לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא כותיך.
<h2>דף ז.</h2>
אמ' רבא אשה שאמרה לו תן מנה לפלוני ואיקדש אני לך מקודשת מדין ערב, כיון דאיכא האי גונא הערב חייב לשלם כמאן דקביל הוא בידיו דאמי הכא נמי אמרינן דיבורא תן לפלו' קבלה היא. נתן לה ראובן מאה ואמ' לה בפני שמעון התקדשי לשמע' זה מקודש' מדין עבד כנעני אי יהיב גברא למריה ממונה ואמ' ליה הילך מנה זה ושחרר עבדך וקיבל ואמר הרי הוא לעצמו קנה העבד לעצמו ולא יהיב מידי כך האי שמע' קנה האי איתתא אע"ג דלא יהיב מידי. וקבלנו מרבותינו לא שנא כי יהיב לה (ההוא) שמע' לראובן ההוא מנה דיהיב לה ולא שנא כי לא יהיב ליה ולא שנא שוייה שליח בעדים ולא שנא כי לא שוייה שליח בעדים ואפילו ארצויי ארצייה קמיה ואזיל [וקידשה] מדידיה מיקדשא ליה ולא משתריא אלא בגט.
תן מנה לפלוני ואיקדש לך מקודשת מדין שניהם מדין ערב ומדין עבד כנעני, ופשוטה היא. בעי רבא הילך מנה ואיקדש אני לך מהו, ופשטה מר זוטרא דמקודשת, וכי אמ' רבא באדם חשוב דבההיא הנאה דמקבל מתנה מינה גמרא ומקניא נפשה, ואי קשיא הא דתניא אבל נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת, הכא שני דלאו בממון הניתן (לה) [לו] מתקדשת אלא בההיא הנאה דמקבל מינה מתנה מקניא נפשה אף על גב דלא יהיב מידי ולעולם דאמ' לה האיש בההיא הנאה דמקבילנא הא מתנה מיניך מיקדשת לי בההיא הנאה וכן לעניין ממונא דאמ' ליה הילך כלי זה ואתן לך מנכסיי כך וכך בההיא הנאה שקבל ממנו אותו הכלי גמר והקנה לו מנכסיו כך וכך, וההיא הנאה מיחשבא לה ככלי דיהביה הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותן הנכסים שהקנה לו וצריכה.
אמ' רבא התקדשי לחציי מקודשת, מאי טעמא דאי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא קאמ' לה, חצייך מקודשת לי אינה מקודשת דאיתתא לתרי גברא לא חזיא. ואקשי' וניפשטו קידושי בכולה מי לא תניא מנין לאומר רגלה של זה עולה שכולה עולה שנ' כל אשר יתן ממנו לי"י יהיה קדש לרבות את כולה. ופרקינן התם בהמה הכא דעת אחריתי, פיר' כיון דשמעה לה דאמ' ליה חציך לא גמרא ומקניא נפשה הא לא דמיא אלא להא דאמ' ר' יוחנן בהמת השותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה האחר והקדישה קדישה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה.
<h2>דף ז:</h2>
שמע מינה תלת שמע מינה מדקתאני אינה קריבה אף על גב דחזר והקדיש את החצי האחר אינה קריבה ושמע מינה בעלי חיים נדחין כי נדחינה החצי הראשון דבעידנא דאקדיש חציה לדמים היתה עומדת שתימכר ויקח השותף האחר חלקו וחלק זה יהיה קדש ושמע מינה מדקתאני אינה קריבה אף על פי שעכשיו קדושה היא כולה כיון שנדחה נדחה דחוי מעיקרו הוי דחוי, ושמע מינה [יש] (ש)דחייה בדמים דהא בתחלה כיון דלאו בת הקרבה היא קדושתה קדושת דמים היא ולא קתאני תימכר ויביא בדמיה קרבן אלא קתאני אינה קריבה כלומ' אין בה קדושת הקרבת קרבן אף על פי כן אינה קריבה.
בעיא דרבא חצייך לחצי פרוטה וכול' ובעיא שתי בנותיך לשני בני בפרוטה וכול' ובעיא דרב פפא בתך ופרתך בפרוטה מהו ובעיא דרב אשי בתך וקרקעך בפרוטה וכול' אלו כולן עלו בתיקו.
ההוא דקדיש בשירי רבה אמ' לא צריכי שומא אלא אף על גב דלא שיימינהו מקודשת רב יוסף אמ' צריכי שומא דבענן דומיא דכסף מה כסף דקיץ אף שוה כסף דקיץ.
<h2>דף ח.</h2>
אמ' רב יוסף מנא אמינא לה דתניא מכסף מקנתו בכסף נקנה עבד עברי ואינו נקנה בתבואה וכלים, ואסיקנא הני תבואה וכלים אית בהו שוה ממון אלא כיון דלא קיצי לא מיחשבי ככסף הכי נמי הני שירי. ודחינן לה הכי קאמ' בתורת כסף הוא נקנה, פיר' כשם שתורת כסף במכירה בשווה שאין הכסף נעשה חליפין אלא דמים כך קניית העבד עברי אינו נקנה אלא בדמים ולא בתורת תבואה וכלים דעבדי חליפין. ואקשינן הניחא לרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין אלא לרב נחמן דאמ' פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר. אלא לעולם בדמים וכגון דלית בהו ובהני תבואה וכלים שוה פרוטה וכסף לא צריך דודאי כיון דלית ביה שוה פרוטה לא קאני כי איצטריך תבואה וכלים מהו דתימא כיון דמקרבי הנאתיהו לפי שעה יאכל התבואה מיד והכלים ישתמש בהן מיד אף על גב דלא שוו גמר ומקני נפשיה ולא דמי לכסף קא משמע לן. ועוד אמ' מיהא האומ' עגל זה לפדיון בני טלית זו לפדיון בני לא אמ' כלום אבל אם אמ' עגלה בחמש סלעים לפדיון בני טלית זו בחמש סלעים בפדיון בני בנו פדוי כול' שמע מינה דבעינן שומא. ודחינן לעולם דלא שוו חמש סלעים וכי אתא לאשמועינן כגון דקבלה כהן עילויה בחמש סלעים והא איצטריך לאשמועינן אף על גב דלא שווה חמש סלעי' כיון דקבליה עליה כהן בחמש סלעים בנו פדוי דנתינה מעליא קרינא ביה וכמעשה דרב כהנא, דרב כהנא שקל סודרא בחמש סלעין לפדיון הבן ואף על גב דלא הוה שווה אמ' לדידי שוה לי חמש סלעים דאנא גברא רבה ומיבעי לי סודרא ולא אמרן אלא גברא רבה כגון רב כהנא דמיבעי ליה סודרא אבל כולי עלמא לא כי הא דמר בר רב אשי זבן סודרא דשוה עשרה בתרי עשר משום דלא איפשר ליה בדלא מיכסי סודרא.
אמ' ר' אלעזר התקדשי לי במנה סתם ונתן לה אפילו דינר אחד מקודשת וישלים דכיון דאמ' לה מנה ויהב לה דינר כמאן דאמ' לה על מנת דאמי וקימא לן כל האומר על מנת כאומ' מעכשיו דאמ' ונמצא מקדש מעכשיו בדינר על מנת שיתן לה תשלום מנה. ומותבינן ליה התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו הא אינו על מנת. ופרקינן הא במפרש התקדשי לי במנה זה ודחינן והא מדקתאני סופא מנה זה מכלל דרישא במנה סתם ופריקנ' לעולם רישא וסופא במנה וסופא פרושי קאמפריש והכי קתאני רצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו וכיצד כגון דאמ' לה התקדשי לי במנה זה וכן אם נמצא מנה חסר דינר או נמצא בכלל המנה ההוא דינר של נחשת ולא ידעא ביה כלל אינה מקודשת אבל ידעא ביה סברא וקבילה וכן אם נמצא בכלל המנה ההוא דינר רע דנפיק על ידי הדחק מקודשת ויחליף והלכתא כר' אלעזר וכדפרשינן לשמעתיה.
<h2>דף ח:</h2>
אמר רבא אמ' רב נחמן אמ' לה התקדשי לי במנה ולא נתן לה מעות אלא הניח בידה משכון עליהן אינה מקודשת מאי טעמא מנה לא הגיע בידה ולא זכתה בו וכיון שאין כאן חיוב מנה משכון נמי אין כאן, אבל אם קדשה במעות שנושה אחרים ומשכנו בידו משכון ונתן זה המשכון לאשה ואמ' לה התקדשי לי בו מקודשת שקנה המשכון כדר' יצחק.
בני רב הונא בר אבון זבין אמתא בפריטי לא הוו פריטי בהדיהו אותיבו משכון נסכא עילוה ולא אחזיקו באמתא, לסוף איקרא אמתא אתו לקמיה דר' אמי אמ' להו ממון לא נתתם זו הנסכא שנתתם משכון אינה כלום כשמעתיה דרב נחמן בעיניין קידושי אשה.
תנו רבנן התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת, ואף על פי כן מיחייבא לשלומי וכל שכן אי שויתנהו קמיה דאינה מקודשת דאמרה ליה הא ממונא קמך.
תנו רבנן התקדשי לי במנה תנם לאבא או לאביך או לזולתם שיקבלם כיון שקבלו הימנו מקודשת דהא שליחא שויתנהו.
תנו רבנן התקדשי לי במנה תנם על הסלע אם היתה סלע שלה מקודשת דקנתה לה חצירה אבל אם אינה שלה אינה מקודשת ואם היתה סלע לשניהם לאיש הזה המקדש ולאשה המתקדשת עלתה בתיקו.
אמ' לה התקדשי לי בככר זו ואמרה לו תנהו לכלב רצתה לשחק בו ואינה מקודשת. אם היה כלב שלה מקודשת אבל אם היה הכלב רודף אחריה ואמרה לו תנהו לו כדי להנצל ממנו עלתה בתיקו.
<h2>דף ט.</h2>
ההוא דהוה מזבין חומרי פתכיתא, פיר' מיני סדקית אמרה ליה ההיא איתתא הב לי חד שוכא אמ' לה אי יהיבנא ליך מיקדשת לי אמרה ליה הב מיהב וכול'. ואסיק' לשמעתא בין הב מיהב ובין הב לחודיה ואפילו יהב ליה תגא דמלכא ואמרה לו כלשון הזה אינה מקודשת בין אשקיין אשקויי בין אשקיין לחודיה ובין משדי מישדא ובין שדי לחודיה אינה מקודשת וכן הלכה.
והלכתא כר' אלעזר דאמ' האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים, והילכתא כרבה דאמ' שירי לא צריכי שומא, והילכתא כראבא אמר ר' נחמן מנה אין כאן משכון אין כאן, פיר' כיון דאין מנה מקובל משכון אין כאן.
תנו רבנן כיצד אשה נקנית בשטר כתב לו על הניר או על החרש בתך מקודשת לי אף על פי שאין בו שוה פרוטה הרי זו מקודשת מתקיף לה רב בא והא לא דאמי האי שטרא לשטרא, שטר זביני המקנה כותב לקונה שדי מכורה לך והכא הקונה כותב למקנה בתך מקודשת לי. ופריק רבה הכא כת' כי יקח איש אשה בלוקח תלה רחמנא ליקח התם כתיב ומכר משדה אחוזתו במוכר תלה רחמנא למכור. ודחינן ואסיקנן לה אלא אמ' רבא הילכתא ואסמכינהו רבנן אקראיי.
אמ' רבא אמ' רב נחמן כתב לה על הנייר או על החרש אף על פי שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתה והיא שבגרה ובין על ידי אביה אם היא קטנה.
<h2>דף ט:</h2>
בעי ריש לקיש שטר זה שכותב לקדש בו את האשה בענן כתיבה לשמה או לא. בתר דבעייה הדר פשטה בעינן לשמה דכתיב ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בעינן כתיבת הגט לשמה אף הויה שטר שמתקדשת בו בענן לשמה.
איתמר כתבו לשטר שמתקדשת בו לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת מאי טעמא מקשינן הויה ליציאה מה יציאה לשמה ושלא מדעתה אף הויה נמי לשמה ושלא מדעתה. רב פפא ורב שרביה אמרי אינה מקודשת וכול'. וקימא לן כרב פפא ורב שרביה. ומותבינן עליה אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם, ואף על גב דקא מקשינן ומוקמינן לה בשטרי פסקאתא וכדרב גדל אמר רב דאמ' כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו הן הן דברים הנקנין באמירה, אשינויי לא סמכינן, ותוב רב נחמן קאיי כותיהו ויש מי שאומרין הילכתא כרבא וכרבינא, והדבר צריך עיון.
בביאה מנא לן אמ' ר' יוחנן שנ' והיא בעולת בעל מלמד שנקנית לבעל על ידי בעילה, אמרו ליה לר' יוחנן כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה, אמ' להו או מההיא כיון דכת' כי יקח איש אשה בקידושין ובעלה בביאה הוה אמינא תרויהו באעי ואינו קונה אותה עד דמקדש ובועל קא משמע לן והיא בעולת בעל. ומקשינן או הכי דבענן תרתי קיחה ובעילה ובכך תהיה קנויה לו נערה מאורסה בתולה דאמ' רחמנא בסקילה היכי משכחת לה כול', ופריקנ' לא משכחת לה אליבא דר' יוחנן דמוקים ליה להאי קרא דמפיק לקידוש' בביאה מיניה ארוסה בתולה אלא כגון שקידשה בשטר דמאן דמקדיש בשטר אפילו לא בעל מקודש' מאי טעמא הואיל והשטר דהוא הגט גומר ומוציא כך שטר אירוסין גומר ומוציא. ור' יוחנן דיליף קידושין בביאה מן והיא בעולת בעל האי קרא דרבי ובעלה מאי עביד ליה, זו נקנית בביאה ואין אמה העבריה נקנית בביאה סלקא דעתא אמינא הואיל וכתב אם אחרת יקח לו הקישה הכת' לאחרת מה אחרת מיקניא בביאה אף אמה העבריה מיקניא בביאה קא משמע לן.
ורבי האי סברא נפקא ליה מדלא כת' ובעל ומדלא כתיב בעלה אלא כת' כי יקח איש אשה ובעלה שמעינן מינה תלת שמעינן מינ' שהאשה נקנית בביאה וזו נקנית בביאה ואין אמה העבריה נקנית בביאה, וקידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין.
ורבי דמפיק לה אשה נקנית בביאה מן ובעלה האי קרא והיא בעולת בעל מאי עביד ליה, מיבעי ליה בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה. ור' יוחנן האי סברא נפקא ליה מדלא כתיב בעולת איש אלא בעולת בעל שמע מינה תרתי.
<h2>דף י.</h2>
איבעיא להו המקדש בביאה תחלת ביאה קונה ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ועדיין זה לא גמר ביאתו קידושיו קידוש' או לא או נמי כהן גדול דקא בעיל מיקנייה והיא בתולה בתחלת ביאה קנאה ומותר לקימה או בגמר ביאה קנאה וכבר בעולה היתה ופשוטה משמ' דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה ובגמר ביאה קנאה.
איבעיא להו המקדש בביאה אותה ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה, נישואין עושה ויורשה ומיטמא לה ומיפר נדריה או אירוסין עושה וכשאר ארוסות דעלמא היא ואתינן למיפשטה מיהא דתנן בפרק נערה שנתפתתה האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף ובשטר ובביאה וזכאי במציאתה וכול' עד נישאת יתר הבעל עליו קתאני ביאה וקתאני נישאת שמע מינה דקידושין בביאה לאו נישואין נינהו. ודחינן לא לעולם נישואין נינהו וכי קתאני אכסף ושטר קתאני אבל אביאה לא צריכי נישוי אחרינא.
<h2>דף י:</h2>
תא שמע מיהא דתנן בנדה פרק יוצא דופן בת שלוש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה כול' ואם נישאת לכהן אוכלת בתרומה קתאני ביאה וקתאני נישאת, ודחינן נמי להא הכי קתאני אם האי ביאה ונישואין דכהן נינהי אוכלת בתרומה.
תא שמע וכבר שלח יוחנן בן בג בג לר' יהודה בנציבין כתירוצא דרבינא שמעתי שאתה אומר ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ולא חישת לסימפון. שלח ואתה אינך אומר כן מוחזקני בך שאתה בקי בחדרי תורה ולדרוש קל וחומר אינך יודע. ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה בתרומה כספה מאכילה בתרומה שנ' [ויקרא כ"ב] וכהן כי יקנה נפש קניין כספו הוא יאכל בו ולא חישינן לסימפון פיר' שמא ימצא בה(ם) מום ויחזירה ונמצאת אוכלת בתרומה והיא זרה ממנו אשתו שביאתה מאכילתה בתרומה אינו דין שכספה פיר' כסף קידושיה אף על פי שלא נישאת מאכילה בתרומ' אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה משום דעולא דאמ' בכתובות בפרק אף על פי שאמרו גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחותה ובן בג בג סימפון בעבדים ליכא וכול'. ואסיקנה מיכדי בין לעולא בין לרב שמואל בר יהודה לא אכלה עד שתיכנס מאי ביניהו איכא ביניהו קבל מסר והלך, וכבר פירשנוה במקומ' [כתובות נ"ח ע"א].
<h2>דף יא.</h2>
מתני'. כסף בית שמאי אומ' בדינר ובשוה דינר. מאי טעמיהו דבית שמאי אמ' ר' זירא שכן אשה מקפדת על עצמה ואינה מתקדשת בפחות מדינר וכול' רב יוסף אמ' טעמיהו דבית שמאי כרב אסי דאמ' כל כסף האמור בתורה כסף צורי וכול'.
<h2>דף יא:</h2>
ואקשינן והרי טענה דכתב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וגומ' ותנן הטענה שתי כסף ופרקינן התם משום דכת' כסף או כלים הקיש כסף לכלים מה כלים מיעוט כלים שנים אף כסף שנים. והרי מעשר שני דכתיב ונתת בכסף וצרת הכסף ותנן הפורט סלע ממעות מעשר שני וכול' ופריק' משום דכת' בכסף ריבה בכל שהוא. והרי הקדש דכת' ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו ואמ' שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחול. ופריקנ' התם נמי יליף כסף כסף ממעשר שני מה מעשר שני בכל דהוא אף הכא נמי הכי.
הרי קידושי אשה פשוטה היא. ותריצנה אלא אי איתמר הכי איתמר אמ' רב יהודה אמ' רב אסי כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי וכן כל כסף קצוב של דבריהם כסף מדינה. פיר' סלע צורי ארבעה דינרין וסלע מדינה פלגו דזוזא והוא חצי משקל דינר. ריש לקיש אמ' טעמא דבית שמאי כדחזקיה דאמ' אמ' קרא והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה ואליבא דמאן דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו אי אמרת בשלמא דיהב לה דינר הינו דמגרעת עד פרוטה אלא אי אמרת פרוטה מפרוטה מאי מגרעא.
<h2>דף יב.</h2>
וגמרי בית שמאי קידושי אשה מאמה העבריה מה אמה העבריה בפרוטה לא מיקניא אף אשה בפרוטה לא מיקדשה. ואקשינן ואימא פלגו דינר או תולתא דדינר או אפילו שתי פרוטות, ופרקינן כיון דאפיקתה מפרוטה אוקמה אדינר.
מתני'. בית הלל אומ' בפרוטה ובשוה פרוטה. סבר רב יוסף למימר פרוטה כל דהוא, ונדחו דבריו ואוקימנה כמה היא פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי. ותניא שש מעה כסף דינר מעה שתי פונדיונות, נמצאו י"ב פונדיון בדינר פונדיון שני איסרין נמצאו כ"ד איסרין בדינר איסר שני מסמסין נמצאו מ"ח מסמס בדינר, מסמס שני קונטרקין נמצאו צ"ו קנטרנק בדינר, קונטרנק שתי פרוטות נמצאו קצ"ב פרוט' בדינר ובסלע ד' דינר', על זה החשבון כשתחשוב על כל דינר קצ"ב פרוטות נמצאו תשס"ח פרוטות בסלע נמצאו בשתי סלעין על זה החשבון אלף תקל"ו פרוטות. ועל זה החשבון אמ' ליה ההוא סבא לרב יוסף אנא תנינא לה והכי תנינא לה צא וחשב כמה פרוטות בשתי סלעים קרוב לאלפים. ואקשינ' והא אלפא תקל"ו הוו, ופרקינן כיון דיתירי מפלגא דאלפא תניינא קרוב לאלפים קרו להו.
כי אתא רב דימי אמ' שיער ר' סימאי בדורו פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי וכי אתא ראבון אמ' שיערו ר' דוסתאי ור' ינאי ור' הושעיה פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי. אמ' ליה אביי לרב דימי לימא אנת כתנא קמא דהא בריתא דתני פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי ורבין אמ' כרבן שמע' בן גמלי' דאמר פרוטה אחד מששה באיסר האיטלקי ואמ' ליה לא אנא ורבין אליבא דתנא קמא קאמרינן ולא פליגינן ולא קשיא הא דאיקר איסרי וקום כ"ד בדינר הא דזול איסרי וקום ל"ב בדינר. ר' סימאי שיער בזמן היוקר שהיו כ"ד איסרי בדינר כשתחלק קצ"ב פרוטה בכ"ד איסר נמצאו בכל איסר שמונה פרוטות ואלו שיערו בזמן הזול שהיו ל"ב איסרי בדינר כשתחלק קצ"ב פרוטה לשנים ושלשים איסר נמצאו בכל איסר שש פרוטות.
אמר שמואל קידשה בתמרה אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן [שמא] שוה פרוטה במדי. והתנן בית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוט' ופרקינן הא דבית הלל למיהוי קידושי ודאי, וכי אמ' שמואל חישינן דאינון קידושי ספק ולחומרא, והא דשמואל לית הילכתא כותיה למיהוי קידושי ודאי.
והא דרב חסדא דהוה יתיב משער ההוא אבנא דכוחלא דקדיש ביה ההוא גברא אי אית ביה שוה פרוטה או לא וכול' כדאמ' ליה רב חסדא לאו כל כמינך דאסרת נפשך אבתרא דקדיש יתיך קידוש' מעליי כשם שלא האמין ר' חייה יהודית אשתו וכול' כך אנת אינך נאמנת.
<h2>דף יב:</h2>
אמרו ליה רבנן לרב חסדא הא איכא שהדי באורית פיר' הא איכא שהדי במערב דידעי דבההוא שעתא הוה שויא פרוטה אמ' להו השתא ליתנהו קמן כמו שאמ' ר' חנינא בשבויה עידיה בצד אסתן כלומר עדים הללו בצפון ותיאסר ואפקעינהו לקידושי קמא.
אביי ורבא לא סבירא להו הא דר' חסדא דאמ' אף על גב דאיכא מאן דאמ' הא איכא שהדי באורית דידעי דבההוא יומא הות שויא ההיא אבן פרוטה לא חישינן אלא או איכא מאן דאמ' הא איכא שהדי באורית חישינן ולא שרינן לה דהא הא איתתא דשרייה רב חסדא אישתיור מההיא משפחה והוו פרשי רבנן מינה משום ספק ממזרות והא דאמ' שמואל הא אוקימנה אהא דקידושי ספק נינהו וחולצת ולא מתיבמת דהא כל ספיקא דאיסורא לחומרא הוא וכי הא דההוא דקדיש בשוטיתא דאסא בשוקא הוא ושלח רב יוסף ונגדיה כרב דרב מנגד מאן דמקדיש בשוקא ומאן דמקדיש בביאה וכול' ואצרכיה גיטא כשמואל. ואסיקנה בכולהי לא מנגד רב אלא למאן דמקדיש בביאה משום פריצותא.
ההוא דקדיש בצפתא דאסא אמרו ליה והא לית ביה שוה פרוט' אמ' להו תיקדש לי בארבעה זוזי דאית בגוה שקלתה ואישתיקה אמ' רבא אינה מקודשת דהאי שתיקה לאחר מתן מעות ולא כלום היא.
<h2>דף יג.</h2>
אמ' רבא מנא אמינא לה דתניא כנסי סלע זו בפיקדון וחזר ואמ' לה התקדשי לי בה בשעת מתן מעות בין רצת בין לא רצת מקודש' וכול' ותריצנה הכי לאחר מתן מעות רצתה ואמרה אין מקודשת לא רצת ואמרה הין אף על גב דשתקה מישתק אינה מקודשת מדש[תקה], בשעת מתן מעות אם שתקה וקבלה מקודשת ואף על גב דבתר הכי אומרת לא בעינא ואסקה רבינא כותיה דרבא ואמ' אנן לא שמיעא לן הא דרב הונא בריה דרבי יהושע אתון דשמיעה לכון חושו לה.
ההיא איתתא דהוה מזבנא ורשכי, פיר' מיני מרגליות אתא חד וחטף ורשכא מינה אמרה ליה הדריניה לי אמ' לה הילך ומקודשת לי בה שקלתיה ואשתיקה אמ' רב נחמן יכולה שתאמר אין שקלי ודידי שקלי ואינה מקודשת אותיביה רבא קידש בגזל בחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקידשה מקודשת ופרקינן הכא בדשדיך ומנא לן דכי האי גונא בדשדיך מקודשת דתניא אמ' לה טולי סלע זו שאני חייב ליך וחזר ואמ' לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת לאחר מתן מעות אפילו רצת אינה מקודשת פיר' שכבר נשתלמה זו הסלע בממון שהיתה נושה בו ועכשיו לא נתן לה כלום להתקדש לו בהם. ואמרינן מאי רצת ומאי לא רצת דקתאני רישא אולימא רצת דאמרה אין לא רצת דאמרה לא הא אישתיקה מקודשת ליתני הכא כדקתאני התם כנסי סלע זו בפיקדון וחזר ואמ' לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות בין רצת ובין לא רצת מקודשת. ואוקימ' רצת דאמרה אין לא רצת דשתקה ובתרויהו בשעת מתן מעות מקודשת אלא רצת דאמרה אין לא רצת דשתקה ושמע מינה דאף על גב דשתקה כיון דלא אמרה הין אינה מקודשת מאי טעמא יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי, או הכי קשיא הך קידש בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקידשה מקודשת אלא לאו שמע מינה בגזל דידה ושדיך מקודשת לא שדיך אינה מקודשת מאי טעמא יכולה לומ' אין שקלי ודידי שקלי.
סוגיא דשמעתא אשה אינה נקנית בפחות משוה פרוטה לעולם וכן קרקע אלא אם הוא בחליפין דתניא קונין בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה.
והא דאמ' כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק בהן אמ' ר' יוחנן וקשין הם לעולם יתיר מדור המבול שנ' אלה וכחש רצוח וגנוב ונאוף פרצו דמים בדמים נגעו, וכדמתרגם רב יוסף מולדין בנין מנשי חבריהון חובין על חובין מוסיפין וקשין לעולם מדור המבול שבדור המבול לא נגזרה גזירה על דגים שבים והכא.0...
<h2>דף כד:</h2>
וצריך גט שחרור, וקימ' לן כותיה, ולא איפשיטא בהדיא ועבדינן לחומרא ומצרכינן ליה גט שחרור, עד ר' טרפון אמ' אינו צריך ר' עקיבה אומ' צריך, המכריעין לפני חכמים אמ' נראין דברי ר' טרפון שאינו צריך גט חירות בשן ועין שהתורה זכתה לו, ודברי ר' עקיבא שצריך גט חירות בשאר איברים. ומדרש חכמים הוא דכאן צריך, פירוש לרבות עידות הקרובים כולם זולתי ראשון מראשון. מאי טעמיה דר' עקיבא גמר שילוח שילוח מאשה מה אשה אינה משתלחת אלא בשטר אף עבד נמי אינו יוצא אלא בשטר. ור' טרפון אי הוה כתי' ישלחנו חפשי הייתי אומר ישלחנו בגט ואחר כך יצא לחפשי, השתא דכתיב לחפשי ישלחנו [הוה ליה חפ]שי מקודם שילוחו.
תנו רבנן הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות, כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע [אין עבד יוצא בהן לחירות]. ומקשינן למימרא דקלא ולא כלום הוא, זה שהכהו כנגד עינו וכנגד אזנו מהברת קול המכה נסתמה ונתחרש ולפיכך אינו יוצא לחירות כי לא עשה לו כלום שהרי לא הכהו לא על עינו ולא על אזנו, אלא מחמת הקול נסתמה או נתחרש, והתני ראמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע ביה ושברו משלם נזק שלם, וכן סוס שצנף וחמור שנער ושברו כלים בתוך הבית משלמין חצי נזק, ...לא עשו אלא הקול בלבד מכלל שהקול כמעשה. ופריק רב אשי לעולם הקול מעשה הוא, ושני אדם כיון דבר דעתא הוא הוא מבעית נפשיה, כדתניא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כיצד תקע באזנו וחרשו פטור, אחזו ותקע באזנו וחרשו חייב.
תנו רבנן הכהו על עינו וכיהה על שינו ודידדה אם יכול להשתמש בהן עכשיו אין עבד יוצא בהן לחירות כול'. תניא אידך הרי שהיה עינו כהוייה וסימאה שינו קרודה והפילה אם היה יכול לישתמש בהן כבר עבד יוצא בהן לחירות. תנו רבנן הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול לי וסימאה (התיר) [חתור] לי שני והפילה שיחק באדון ויצא לחירות. רבן שמעון בן גמליאל אומר ושחתה עד שיתכון לשחתה וזה לא נתכוון לשחתה אלא לרפותו. ורב' לכדר' אליעזר הוא דאתא, דתניא ר' אליעזר אומר הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה פטור שהרי לא נתכוין לשחתה. אמר רב ששת הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא לחירות, מאי טעמא חיסרו אבר. ותנא תונא תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות, יכול אפילו יבשה גפה נשברה רגלה [נחטטה עינה] תל' לומר מן העוף ולא כל העוף, שמ' מינ' חטיטת העין מחוסר אבר הוא.
<h2>דף כה.</h2>
היתה לו אצבע יתירה וחתכה יוצא לחירות. אמ' רב חסדא והוא שנספרת זו האצבע על גב היד, פי' בסדר האצבעות.
סבי דניזית זינא, פיר' עיר ששמה ניזינא וקרובה לסורא היא, לא אתון לפרקיה דרב חסדא, אמר ליה לרב המנונא זיל אצנעינהו, פיר' לך געור ופגע בהם. בעו מיניה עבד שסירסו רבו בבצים מהו כול', אמרו ליה מה שמך אמר להו המנונא, אמרו לו, חוס ושלום לא ביזוהו המנונא שמיא וכי הדגים חמים הם קרים הם קרנונא ראוי לומר. הא דתנן במסכת נגעין פרק ו' [מ"ז] עשרים וארבע(ים)[ה] ראשי אברין שבאדם כולן אין מטמאין משום מחיה, ואילו הן ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים ראשי החוטם ראש הגויה ראשי דדים שבאשה, ר' יהודה אומר אף של איש. ותנא ואוקימנא סירוס דבצים, אבל סירוס דגיד לא מיתוקמא דהתנן ראש הגויה. בן עזאי אומ' אף הלשון דאמ' מומין שבגלוי. ואקשינן וכי ר' חולק ואומ' כי הלשון אינו גלוי, ורמינהי הרי שהיה מזה ונתזה הזאה על פיו ר' אומר היזה, מאי לאו על לשונו, והנה הלשון גלוי הוא. ודחינן לא הא דתני על פיו נתזה הזאה על שפתיו היא דשפתו הוא גלוי, ואצטריך מהו דתימא זמנין דחלים שפתותיה, פיר' פעמים [שקופץ] את פיו ונמצאו שפתותיו דבוקות ואינן נראות הייתה אומר אינן גלוי קא משמ' לן. והתניא נתזה הזאה על לשונו רבי אומר היזה, ועוד תניא בבכורות לגבי מומין [מ' ע"א] ושניטל רוב הלשון ר' אומר רוב המדבר שבלשון. ואקימנה לר' סירוס דבצים גלוי הוא, ואמאי לא קתאני הא דבן עזאי ברישא, כול' פשיטא היא.
אמר עולא הכל מודים לענין טומאה גלוי הוא אצל השרץ דבר נגיעה הוא ואם נגעה בו הטמאה נטמא, לענין טבילה כטמון דאמי ואינו צריך ביאת מים חיים בלשון, מאי טעמ' דכת' ורחץ בשרו, מלמד כי אינו צריך טבילה אלא כל דבר שהוא מבחוץ כגון בשרו, [לא] נחלקו אלא לענין הזאה ר' מדמי לה ללשון לטומאה, כשם דלענין טומאה גלוי הוא כך לענין הזאה גלוי הוא. ורבנן דתני עשרים וארבעה ראשי אברים ולא שנו הלשון עמהם מדמי לה לטבילה, מה לענין טבילה הלשון כטמון הוא כך לענין הזאה כטמון הוא. ותרויהו מהאי קרא והזה הטהור על הטמא וג', ר' סבר והזה הטהור על הטמא הקשה הזאה לטומאה. ורבנן סברי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים, הקשה החטוי לטבילה. ור' אמ' לך וכבס בגדיו הפסיק בין [החטוי] לטבילה. ורבנן הזאה באה לטהר ביאה וטבילה באה לטהר, טהרה מטהרה גמרינן לאפוקי טומאה דלא. ואקשינן וכי ר' הלשון בענין טבילה כטמון משווי לה, והא מעשה בשפחת ר' שטבלה ועלתה ונמצאת עצם בין שינה והצריכה ר' טבילה אחרת, כלומר העצם חוצץ ולא עלתה לה טבילה, מיכלל שצריך אתו המקום טבילה. ופרקינן לעולם אתו מקום טמון הוא ואין צריך ביאת מים, אבל צריך להיות אתו מקום ראוי לבוא בו מים בלא דבר חוצץ, כגון שאילו בא בו מים לא היתה טבילה עולה הוא דהא איכא חציצה, עכשיו נמי לא עלתה בו טבילה כר' זירא דאמר כל הראוי לבילה, והם למן ששים עשרונות ולמטה אין בילה מעכבת בהן, וכל שאינו ראוי לבילה מן ס' עשרונות ולמעלה בילה מעכבת בו. ומפורש הוא במנחות פרק י"ב [ק"ג ע"ב]. כתנאי פשוט הוא.
<h2>דף כה:</h2>
מתני'. בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי ר' מאיר ור' אלעזר, וחכמין אומ' בהמה דקה במשיכה. דרש רב בהמה גסה נקנית במשיכה, אקשי עליה והא אנן במסירה תנן. ופריק רב דאמר כי האי תנא דתניא חכמים אומ' זו וזו, אחת בהמה דקה ואחת בהמה גסה נקנית במשיכה, ר' שמעון אומ' זו וזו בהגבהה. ואקשי לר' שמעון פיל היכי קני ליה, אמר אביי בחליפין אי נמי בשוכר את מקומו. רב זירא אמר מניח ד' כלים תחת רגליה שנמצא כאילו הגביהו. ודיקינן מינה כיון שזה הפיל הוא ברשות המוכר בחצירו, ובא הלוקח ונתן ארבעה כלין תחת רגליו ונמצאו כאילו הגביהו וקנאו, שמ' מינ' לר' שמעון כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח. ופרקינן זה הפיל בסימטא עומד ולא בחצירו של מוכר, דקימא לן [ב"ב פ"ד ע"ב] הגבהה בסימטא דברי הכל קונה. אי נמי לא נתן תחת רגליו כלים אלא חבלי זמורות דלא ככלין, והא קני לה בהגבהה. ירוש' [ה"ד] וחכמין אומרין בהמה דקה נק[נית] במשיכה שנ' [שמות י"ב] משכו וקחו לכם צאן.
<h2>דף כו.</h2>
ושאין להם אחריות פיר' המטלטלין אין נקנין אלא במשיכה, דכת' וכי תמכרו ממכר לעמיתיך או קנה מיד עמיתיך דבר הנקנה מיד ליד זה הוא המשיכה. ור' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות אמר לך האי תנא [תקנה] שתקנו חכמים לקנות במשיכה שנה זו המשנה.
נכסים שאין להם אחריות, פיר' המטלטלין, ניקנין עם נכסים שיש להם אחריות, פיר' הקרקעות, בכסף ובשטר ובחזקה, כלומר אף על פי שמטלטלין בפני עצמן אינן נקנין בכסף ולא בשטר ולא בחזקה כמו שפירשנו למעלה [כ"ב ע"ב], אבל נקנין עם הקרקעות בכללם בענין הזה, מנ' לן דכת' ויתן להם אביהם מתנות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי (ב)[מ]צורות ביהודה. איבעיא להו מי בענן ציבורין, כלומר צריכין להיות המטלטלין הנקנין על גב קרקע מונחין עליו על גבי אותו הקרקע בעת ההקנאה או לא, ופשטנא דלא בענן צבורין בה. תא שמע דתנן במסכת פיאה [פ"ג מ"ו] ר' עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייב בפיאה וכול' ופשוטה היא.
נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה. בכסף מנלן שנ' שדות בכסף יקנו וג'. אמ' רב לא שנו אלא במקום שאין כותבין שטר מקנה, אבל במקום שמנהגם לכתוב לא קנה עד שיכתוב כתב שטר ואף על פי שנתן הכסף. ואם פירש הקונה ואמר למוכר הרי אני קונה ממך והרשות בידי אי בעינא בכסף אקנה, ואי הדרת בי אנת קודם כתיבת השטר לא יכלת וחזרתך ולא כלום היא שכבר קניתי בכסף, אבל אתה, אנא איהדרנא בך קמי כתיבת השטר הרשות בידי, אי פריש כי האי גונא פריש.
הא דתנן בשטר אמר שמואל בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן הדמים. והא דתניא בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרש אף על פי שאין בו שוה פרוטה שדה מכורה לך או נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה. אוקימנא במכורה מפני רעתה, משום הכי גמר ומקני ואפילו בלא כסף. רב אשי אמר במתנה ביקש ליתנה לו [ו]לא כתב לו לשון מכר אלא כדי ליפות כוחו, פיר' באחריות.
בחזקה שנ' [ירמיה מ'] ושבו בעריכם אשר תפשתם, במה תפשתם בישיבה, ישיבת שכונה כגון דירה ביום ובלילה היא החזקה.
<h2>דף כו:</h2>
קבסתן, פיר' גנבת דעתינו כדאמ' [לעיל י"א ע"א] נמצא גנב או קוביסטיס, והוא בלשון יון מטעה בני אדם בדברי מרמות כענין גנב עצמו. איכפל תנא לאשמועינן מחט, כדאמרינן בכתובות [ס"ב ע"א] איכפל תנא לאשמועינן טייל ופועל. תא שמע אמ' [ר'] אלעזר מעשה במדוני אחד בירושלם שהיה לו נכסין הרבה כול'. תא שמע דאמר רב מעשה באחד שחלה בירושלם כר' אלעזר דסבר אפילו חולה אינו מקנה אלא על גבי קרקע, ואמרי לה שהיה בירושלים כרבנן. חלוקת ר' אליעזר וחכמין בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ו ע"א], דתנן המחלק נכסיו על פיו ר' אליעזר אומר אחד בארי ואחד מסוכן, נכסין שיש להם אחריות נקנין כול', וחכמין אומרים בשבת דבריו קיימין מפני שאינו יכול לכתוב אבל לא בחול. וזה האדם היו לו מטלטלין הרבה ובקש להקנותם במתנה, אמ' לו אין לך תקנה עד שתקנם להם על גבי קרקע. הלך וקנה בית רובע, פי' קנה שדה בית זריעת רובע קב, ואמר טפח על טפח הקניתי במתנה לפלוני ו[עמו] ק' צאן חביות כול', ואי אמרת בענן צבורין ק' צאן איך יכילו לעמוד בטפח על טפח. ואוקימנה מעות דמי ק' צאן ולעולם בענן צבורין. ודחינן נהי דמעות בחליפין לא מקנו וניקנהו ליה במשיכה. ודחי ליתיה למקבל מתנה באותו מקום שימשוך ויקנה. ואמרינן ויתנם לאדם אחר ויאמר קני בהני מעות לפלוני. לא סמכה דעתיה סבר כיון דמפיקנא להו מחצרי שמיט [ו]אכיל להו, והכי קאמרו ליה כיון דמקבל ליתיה הכא ואנת לא סמכא דעתך לאפוקינהו על ידי אחר, אין לך תקנה אלא שתקנה קרקע.
<h2>דף כז.</h2>
תא שמע מעשה ברבן גמליאל וזקינים שהיו בספינה, דאמ' להן רבן גמליאל עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע, פיר' ר"י לוי היה [ערכין י"א ע"ב], ור' עקיבא היה פרנס והוא ידן של עניים. ומקומו מושכר לו, פיר' של אותו מעשר שהוא נתון בו מושכר לו וג' עד ונתקבלו שכר זה מזה. שמע מינ' מדאמ' ומקומו מושכר לו בענן צבורין. ודחינן לעולם לא בענן צבורין, ושני התם דלא עבד רבן גמליאל הכי אלא כדי דלא ליטרחינהו.
תא שמע דאמר רבא אמר רב שני שטרות הן, זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר כיון שאמר זכו לה והחזיקו בה... [ש]דה, ואם בא לחזור בשדה אינו יכול לחזור שכבר זכו לו. אבל אם אמר לו זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר, אף על פי שהחזיקו בשדה ועדין לא כתבו השטר יש לו לחזור בין בשטר בין בשדה, ומשום דרב הונא אמר ג' שטרות הן, תרי הא דאמרן, אידך הא דתנן כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא, וזו היא ששנינו נכסין שאין להן אחריות נקנין עם נכסין שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה, שמ' מינ' לא בענן בו צבורין שמ' מינ'. ואסיקנה והילכתא אגב וקני בענן, צבורין בה לא בענן.
איבעיא להו שדה במכר ומטלטלין במתנה מ[הו], ...מדתניא עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע במתנה ומקומו מושכר לו, וקימא לן [ב"מ נ"ו ע"ב] השכירות בזמנה כמכר היא, שמ' מינ' כי האי גונא קניה. איקנא שדיהו לאחד ואגב ומטלטלין לאחד, קנה [השדה] קנה המטלטלין, איבעיא ולא איפשיטא בהדיא. אמר רבא לא שנו, נכסין שיש להן אחריות נקנה בשטר ובחזקה אלא בזמן שנתן לו דמי כולם אבל לא נתן לו דמי כולם לא קנה אלא כנגד מעותיו. וכבר פירשנו בפרק השוכר את האומנין [ב"מ ע"ז ע"ב]. תניא כואתיה דרבא יפה כח הכסף מכח השטר שהכסף פודין בו את הקדישות ומעשר שני מה שאין כן בשטר, ויפה כח השטר שמוציא בת ישראל מה שאין כן בכסף, ויפה כח שניהן מכח חזקה, ששניהם הכסף והשטר קונין בעבד עברי, כדתנן [לעיל י"ד ע"ב] עבד עברי נקנה בכסף ובשטר, מה שאין כן בחזקה, כלומר אינו נקנה בחזקה. ויפה כח חזקה מכח שניהן, שהחזקה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם, במה דברים אמורים שנתן לו דמי כולן, אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. שמ' מינ' דחזקה בלא נתינת מעות ובלא כתיבת שטר לא קנה. והא מתניתא מסייעתא נמי לשמואל דאמר מכר לו עשר שדות בי' מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, והוא דנתן דמי כולן.
<h2>דף כז:</h2>
פיס'. נכסין שאין להן אחריות זוקקין הנכסין שיש להן אחריות לישבע, פיר' אם יטעון עליו מקרקעי אגב מטלטלי ונתחייב שבועה במטלטלין נשבע גם בקרקעות בזקיקה. וזו היא בשבועה דאוריתא לא בדרבנן. אמר עולא מנין לגולגול שבועה מן התורה שנ' ואמרה האשה אמן אמן. [ותנן על מ]ה היא אומרת שלא שטיתי ארוסה ונשואה, כל[ום] שוטה היא וניקה האיש מעון, פיר' אם אחרי שזינתה בא עליה בעליה, לא היו המים בודקין אותה דבענן שיקדים ביאת הבעל. ואסיקנא אלא על ידי גולגול. אמן מאיש זה שקינא לה אמן מאיש אחר, וכן ארוסה נמי על ידי גולגול. ואקשינן אשכחן דמגלגלין לסוטה דאיסורא דאוריתא, לגבי ממונא מנ' לן דמגלגלין. תני רבי ישמעאל קל וחומר ומה סוטה שלא ניתנה ליתבע בשבועתה שנסתרה בעד אחד [כדתנן (סוטה ב' ע"א) ר'] יהושע אומר מקנא על פי שנים ומשקה על פי ב' ור' אליעזר פליג עליה וכול' מגלגלין עליה, ממון שניתן ליתבע בעד אחד לשבועה דכת' [דברים י"ט] לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה [כתובות פ"ז ע"ב], אינו דין שמגלגלין.
<h2>דף כח.</h2>
ואמרינן אשכחן בטענת ודאי שמגלגלין, בטענת שמא כגון השותפין וכיוצא בהן [שבועות מ"ה ע"א] מנין, תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר נאמרה שבועה בפנים שנ' [במדבר ה'] והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, ונא' שבועה בחוץ שנ' [שמות כ"ב] שבועת ה' תהיה בין שניהם וג', מה שבועה האמורה בפנים עשה בה ספק והוא האיש שלא קינא לה בשבילו הוא דינו עליה כודאי דאיש שקינא לה, שנ' [במדבר שם] ואמ' אמן אמן מאיש שקינא לה אמן מאיש אחר, אף שבועה האמורה בחוץ עשה בה ספק כודאי לגלגל עליו.
עד היכן גילגול שבועה, פריש רבא עד השבע לי שלא נמכרתה לי בעבד עברי, ורבא לטעמא דאמ' בהלכה וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגירעון כסף [לעיל ט"ז ע"א], זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי. ואם תאמר אי הכי הינו קרקע, מהו דתימא קרקע עבדי אינאשי דמזבני בצינעא לפיכך נשבע עליו בזקיקה כמו ששנינו וזוקקין, אבל האי אם איתה דזבין קלא אית ליה ואפילו על ידי גלגול לא, קא מש' לן. הני מילי [דאמר] ליה נמכרת לי בעבד עברי, אבל אם אמר לו עבדי אתה בר נידויי הוא, דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנידויי, ממזר סופג את הארבעים, רשע יורד עמו לחייו. וכבר פירשנוהו בלא יחפור [ב"ב כ"א ע"ב].
מתני'. כל הנעשה [דמים] באחד כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין כול'. דייקינן ליה למתניתין דקתני כל הנעשה דמים בעלמא, כלומר בעת מקח וממכר כל חפץ הנעשה דמים בהם ומאי ניהו מטבע, וכיון שזכה זה במטבע קנה המקח אע"פ שלא משך, אמרינן שמ' מינ' מטבע נעשה חליפין.
וש' רב יהודה כל הנעשה כל הנשום הוא, כגון ששם מטלטלין בדמים ונת[נם] לו, כיון שמשך זה אותם המטלטלין נתחייב בדמים כנגד אילו המטלטלין שמשכם זה שלקח. ואמרינן דיקא, כלומר יפה דקדק דקתאני כל הנעשה דמים החליף שור בפרה או חמור בשה, פיר' שמו הפרה בדמים והחמור בדמים והעמידו זה כנגד זה, משך אחד מהן נתחייב המושך במה ששם לו כנגדו, שמ' מינ'. ולמאי דסליק אדעתא מעיקר' דהאי דקתני במתני' מטבע הוא מאי כיצד, כלומר היכי מיתרצא מתניתין תנא קתני מטבע ומפרש פירוש, ופרקינן מתניתין ה(י)כי קתאני לעולם מטבע עביד חליפין, ופירות נמי עבדי חליפין כיצד החליף בשר שור בפרה. ורב נחמן דסבר פירות לא עבדי חליפין פריש הכי, ויש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה כול'. וסבר לה כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, ולא אמ' משיכה קונה אלא משום גזירה שמא יאמרו לו נשרפו חטיך בעלייה, שריפה דשכיחא גזרו בה רבנן, מיתה דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, הילכך גבי שור וחמור מעות קונות. וריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה ומעות אינן [קונות, מוקים] לה למתניתין דפירות עבדי חליפין. וח[ל]וקת ר' יוחנן וריש לקיש בהא, בפרק הזהב קונה את הכסף [ב"מ מ"ז ע"ב]. ואילו כולם דחויות הן, ודוקייא דמתניתין כל הנשום כרב יהודה.
<h2>דף כח:</h2>
תנו רבנן כיצד רשות גבוה בכסף, גזבר שנתן מעות במטלטלין אפילו המטלטלין בסוף העולם קנה, ובהדיוט לא קנה עד שימשוך. כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, האומר שורי עולה, בית זה הקדש, אפילו בסוף העולם קנה, ובהדיוט לא קנה שור עד שימשוך ובבית עד שיחזיק. משכו לשור מן הגזבר במנה ולא הספיק לפדותו, פיר' לתת הכסף עד שהוקיר ועמד במאתים נותן מאתים, מאי טעמ' ונתן את הכסף וקם לו. משכו במאתים והוזל עד שעמד במנה נותן מאתים, מאי טעמ' לא יהא כח הדיוט שמתחייב בשעת המשיכה חמור מכח הקדש. נתן הכסף ופדאו במאתים לא הספיק למשכו עד שעמד במנה נתחייב במאתים, מאי טעמ' ונתן את הכסף כול'.
<h2>דף כט.</h2>
מתני'. כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות. אוקמה רב יהודה כל המצות המוטלות על האב לעשותם לבנו האב חייב והאם פטורה. תנו רבנן האב חייב למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומ' אף להשיטו בנהר. ר' יהודה אומ' כל מי שאינו מלמד את בנו תורה מלמדו ליסטות. ואם לא מל אותו אביו בית דין חייבין למולו, ואם לא מלוהו בית דין חייב למול את עצמו. תנא דבי ר' ישמעאל כתיב במילה כאשר צוה אותו אלהים, כל מקום שנא' צוה אינו אלא מיד זירוז ולדורות, זירוז דכתי' וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו, מיד ולדורות שנ' מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם. וכן אם לא פדאו אביו חייב לפדות עצמו.
<h2>דף כט:</h2>
תנו רבנן הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו, ר' יהודה אומר בנו קודם. ואוקימנא בשאין לו אלא ה' סלעים דברי הכל מצוה דגופיה עדיף ממצות בנו, כי פליגי היכי דאיכא ה' סלעין בני חורין וחמש סלעין משועבדין, רבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, הילכך מצוה דגופיה עדיף. ור' יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הילכך בבני חרי פריק לבריה, ואתי כהן טריף למשעבדי על פדיונו. ועיקר חלוק לר' יהודה ורבנן בבכורות פרק יש בכור לנחלה [מ"ט ע"א] בהלכה הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו, ר' יהודה אומר בנו קודמו. תנו רבנן לפדות בנו ולעלות לרגל פדיון בנו קודם, ר' יהודה אומר עליית הרגל קודמת שהרגל מצוה עוברת ופדיון הבן אינה עוברת שתוכל לפדותו אחר היום, ורבנן כת' וכל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם. תנו רבנן מנין שאם היו לו חמשה בנים פטרי רחמים מחמש נשים שחייב לפדות את כולם, שנ' וכל בכור בניך תפדה.
וחייב אדם ללמד את בנו תורה שנ' ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם, בניכם ולא בנותיכם. ואם לא לימדו אביו חייב הוא עצמו ללמוד. תנו רבנן הוא צריך ללמוד ובנו צריך ללמוד הוא קודם לבנו, ר' יהודה אומר אם היה בנו זריז וממולא ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו. ולדברי הכל אם היה האב זריז ומחודד ותלמודו מתקיים בידו שהוא קודם, כדר' יעקב בר רב אחא בר יעקב דהוה עדיף ומחודד טפי מבריה ואקדמיה.
תנו רבנן ללמוד תורה ולישא אשה ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה, ואם אי אפשר לו וכול'. אמר שמואל הילכתא נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה, והני מילי בבבל אבל בארץ ישראל לא, דאמ' ר' יוחנן ריחיים בצוארו ועוסק בתורה. אמר רב הונא בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בהרהור עבירה, ותנא דבי ר' ישמעאל כיון שהגיע אדם לעשרים שנה ולא נשא אשה אומ' הקב"ה הניחו [נ"א, תיפחו] עצמותיו.
<h2>דף ל.</h2>
אמר רב חסדא האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר, ואי נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטן גירא בעיניה. תניא חנוך לנער על פי דרכו וג', ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר מי"ו עד כ"ב וחד אמר מי"ח שנה עד כ"ד שנה.
עד היכן הוא חייב ללמד את בנו תורה, ואסיקנא כגון זבולון בן דן שלמדו [אבי] אביו מקרא, ואמ' רבבבא מקרא זו תורה, ולא כזבולון בן דן שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה תלמוד הלכות והגדות. וכל המלמד בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני שנ' והודעתם לבניך ולבני בניך קרי ביה כיום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. רבה בר רב הונא לא הוה טעים מידי עד דמקרי ליה לינוקא ומוספיה.
לעולם ישליש אדם שנותיו, פיר' יקרא בכל יום שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. נקראו הראשונים סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה והיו אומ' ואו דגחון חצי אותיות שבתורה, דרש דרש משה חצי תיבות תורה, והתגלח חצי דפסוקין, יכרסמנה חזיר מיער עיין [דיער] חצי האותיות של ספר תילים, והוא רחום בפסוקין. ואסיקנה אנן האידנא לא בקיאין לא בחסירות ויתרות ולא אפילו במספר הפסוקין. תנו רבנן ח' אלפים ותתנ"ח פסוקין הוי ספר תורה, יתר עליו ספר תילים ח' פסוקין, חסר ממנו ספר דברי הימים ח' פסוקין. תנו רבנן ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין ב[פיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו] אלא אמור לו [מיד, שנ'] חצי גיבור ש[נונים].0...
<h2>דף ל:</h2>
[מה] תלמ' לומ' איש, איש ספק בידו לעשות אשה אין סיפק בידה לעשות מפני שרשות בעלה עליה. ואם נתאלמנה או נתגרשה הבן והבת שוין בכיבוד אב ואם. תנו רבנן נאמר כבד את ה' מהונך ונאמר כבד את אביך ואת אמך, וכת' את ה' אלהיך תירא, וכת' איש אמו ואביו תיראו, וכת' נמי איש איש כי יקלל אלהיו, וכת' ומקלל אביו ואמו. השוה הכתוב כיבוד ומורא וברכת הקב"ה לכיבוד ומורא וברכת אב ואם. וכן בדין מפני ששלשתן שותפין באדם אביו ואמו והקב"ה, אביו מזריע לבן שממנו עצמות וגידים [וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין], אמו [מזרע]ת אדום שממנו עור ובשר ו[שערו]ת [ושחור שבעין, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה] וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת [האוזן].0...
<h2>דף לא:</h2>
פתח לאבוה אלא הוא. ר' יוחנן עיברתו אמו [מת אביו, ילדתו מתה אמו, וכן] אביי. רב אסי אמרה ליה אימיה בעינא תכשיטין, [עשה לה, בעינא גברא נעיין לך], בעינא גברא דשפיר כותך. ש[בקה ואזיל] לאר[עא דישראל. תנו רבנן מכבדו בחייו ומכבדו במותו. בחייו] כיצד, הנשמע בדבר אביו לא יאמר שלחוני [בשביל עצמי, מהרוני בשביל עצמי, פטרוני בשביל עצמי, אלא] כולהו בשביל אבה, מכבדו במותו כיצד היה אומר [דבר שמועה מפיו לא יאמר כך] אמר אבה, אלא כך אמר אבה הריני כפרת משכבו. [והני מילי תוך י"ב חודש, מכאן ואילך] אומר אבה מרי זכרו לחיי העולם הבא. תנו [רבנן חכם משנה שם אביו וכול', כי] הא [דמר בר] רב אשי.0...
<h2>דף לב.</h2>
התפירה שאין שם הפסד. מתני ליה רב יחזקאל [וכו' הנשרפים בנסקלים רבי שמעון] אומר ידונו בסקילה שהשריפה חמורה. אמר ליה [רב יהודה בריה אבא לא תיתניא]... המשנה כך... שנתערבו חייבי שריפה בחייבי ס[קילה]... בנסקלין. שמעת מינה כי הנסקלין הן הרוב שאין אומ'... היא. ואמר ליה שמואל לרב יהודה לא תאמר כלשון הזה ל[אבוך, דתניא הרי שהיה אביו עובר] על דברי תורה לא יאמר לו אבה עברת על דברי תורה, א[לא אומר לו אבה כך כתוב בתורה]. ואם יש בידו מצוה לעשותה, אם יתכן להתקיים על [ידי אחרים יעסוק הוא] בכיבוד אבותיו, וכן הלכה.0...
<h2>דף לג.</h2>
יכול יעמוד מפניו מבית הכסא ומבית המרחץ תלמ' לומ' תקום והדרת כול'. ואקשי' ובבית המרחץ לא והא ר' שמע' בר' עבר בבי מסותא קמי ר' חייא ולא קם מקמיה ואיקפד ואמ' שני חומשין שניתי לו בספר תלים ולא עמד מפני, ועל בר קפרא שני שלישי של שליש שניתי לו בתורת כהנים ולא עמד מפני, ואמ' ליה שמא בהן יושב ומהרהר ולא נתכוון בך, ושמע מינה אפילו במרחץ חייב. ופרקינן בבתי בראיי חייב, כי קתאני פטור בבתי גואיי, וכדר' יוחנן דאמ' בכל מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. ודחינן לה הכי ודילמא לאונסיה, ואפילו בבתי גואי כגון שגני.
יכול יעצים עיניו, כלומ' כיון שיביטנו מרחוק יחזיר פניו לצד האחר שכשיגיע לארבע אמות אינו רואה אותו, תלמ' לומ' תקום והדרת ויראת אסור לעשות כן. תאנא קימה שיש בה הידור ארבע אמות, והני מילי ברבו שאינו מובהק, אבל ברבו מובהק חייב לעמוד מפניו מלא עיניו כמו שהיה עושה אביי לרב יוסף רבו. מנין לזקן שלא יטריח תלמ' לומ' זקן ויראת. אמ' אביי נקטינן דאי מקיף הזקן שלא יטריח חאיי, אביי ור' זירא מקפי. מאן דחליף ואזיל קומי רבנן כי מיגלי רישיה חצוף הוא. איסי בן יהודה אומ' מפני שיבה תקום אפילו כל שיבה במשמע, אמ' ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה, ואפילו מקמי סבי דארמאיי. ירושלמי [בכורים פ"ג ה"ג] ר' חזקיה מאן דהוה לעי באוריתא כל צרכיה הוה אזיל יתיב בבית הועד בגין דיחמי סבין ויקום מקמיהון. אביי הוה יהיב ידיה לסבי ומסייעם כדי שיעמודו מפניו, רבה משדר שליח, כלומר עמדו מפניו וכן רב נחמן.
<h2>דף לג:</h2>
אמ' ר' ינאי אין תלמיד חכמ' רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו עדיף מכבוד שמים. ירושלמי סוף ביכורים [פ"ג ה"ג] ר' ינאי הוה קאים מקמיה ר' יהודה חתניה מלא עיניו, אמרו ליה תלמידיו לא כן אלפן רבי לזקן ארבע אמות, אמ' להן אין ישיבה לפני הר סיני. אמ' ר' אלעזר כל תלמיד חכמ' שאינו עומד מפני רבו נקרא רשע ואינו מאריך ימים ותלמודו משתכח שנ' וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מפני הא'. ר' אלעזר גמר פני פני כת' הכא והדרת פני זקן, וכת' התם מלפני האלהים. טוב זו תורה, וכת' וטוב לא יהיה לרשע כל ימיו זו התורה לא תהיה אצלו מיכן שתלמודו משתכח, שאין טוב אלא תורה שנ' [משלי ד'] כי לקח טוב נתתי לכם, ולא יאריך ימים כמשמעו.
בנו והוא רבו של אביו חייב לעמוד מפני אביו, אף על פי שהוא רבו של אביו. בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו מפניו, ואסיקנא אינו חייב. והוא דהוה קאי ר' יהושע בן לוי מפני בנו משום כבוד בת נשיא שנתחתן בהם.
איבעיא להו רכוב כמהלך דאמי או לא. אמר אביי תא שמע טמא עומד תחת האילן וטהור עובר טמא, טהור עומד תחת האילן וטמא עובר טהור, ואם עמד הטמא האהיל עליו ונטמא. ...וכן באבן המנוגעת, פיר' אם בידו של אדם אבן מנוגעת והוא עובר תחת האילן ולא עמד לא נטמא הטהור העומד תחת האילן, והנה האבן נשואה בידי אדם כמו האדם נשוי על הבהמה, שמע מינה רכוב כמהלך דאמי. אבן מנוגעת מטמא באהל שנ' [ויקרא י"ד] והבא אל הבית.
מהו לעמוד מפני ספר תורה, קל וחומר מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן. אמ' ר' אלעזר אין תלמ' חכמ' רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה. לייט עלה אביי.
והביטו אחרי משה וגו', רב אמי ור' יצחק נפחא חד אמ' לגנאי וחד אמ' לשבח, מאן דאמ' לגנאי כמה דאיתיה, ומאן דאמ' לשבח כי הא חכם עובר עומד מפניו מלוא עיניו וכיון שעבר יושב, אב בית דין עובר עומד מפניו מלא עיניו וכיון שעבר ארבע אמות יושב. נשיא עובר עומד מפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו, שנ' והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה.
<h2>דף לד.</h2>
מתני' כל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. תנו רבנן איזו היא מצות עשה שהזמן גרמה סוכה לולב שופר ציצית, ושלא הזמן גרמה מזוזה ומעקה אבידה ושילוח הקן. ומקשינן כללא הוא, דתנן כל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. הרי מצ(ו)ה בפסח ושמחת החג והקהל דמצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות. ותוב הרי תלמוד תורה ופדיון ופריה ורביה דמצות עשה שלא הזמן גרמה ונשים פטורות. ופריק ר' יוחנן אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנ' בהן חוץ, וכל שכן במקום שלא נאמר בהן חוץ, כלומ' אף על פי ששנינו במשנתינו כל אינו כללא ממש כדתנן בכל מערבין ומשתתפין כול', פיר' תפילין איתקוש לתלמוד תורה בפר(א)שה [ראשונה] שהיא שמע ישראל שנ' [דברים ו'] ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך וגו', וכתיב בתריה וקשרתם לאות על יד(י)ך והיו לטוטפות בין עיניך, ואיתקיש נמי בפרשה שנייה שהיא והיה אם שמע תשמעו אל מצותי [שם י"א] וקשרתם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם, וכת' [שם] ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם וגו'. אבל תפילין למזוזה בפרשה ראשונה איתקיש דכת' והיו לטוטפות בין עיניך וכת' בתריה וכתבתם על מזוזות ביתיך, אבל בפרשה שנייה הפסיק תל' (לומ') תורה בין תפילין למזוזה, וגמ[ר] תפילין מתלמוד תורה דנשים פטורות שנ' ולמדתם אתם את בניכם בניכם ולא בנותיכם.
<h2>דף לד:</h2>
ודילפינן מתפילין לפיטורא נילף משמחה לחייבא שנ' [דברים ט"ז] ושמחת בחגיך אתה ובניך ובנתיך וביתך. ודחינן אשה בעלה משמחה כלומר הוא המכין צרכי הסעודה ואין השמחה עליה. ואקשינן אלמנה שאין לה בעל להכין לה מאי. ופרקינן אתה וביתך כתי' בששרויה אצלו וזולתה לא. ונילף מן הקהל שהיא מצות עשה דכתי' [שם ל"א] הקהל את העם האנשים והנשים וג'. ודחינן משום דהוי מצה והקהל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין כמו שפירשנו למעלה [כ"ד ע"א]. ...דמצות עשה שהזמן גרמה ונשים פטורות משום דכת' בהו כל האזרח, הא לאו כתי' בהו האזרח נשים חייבות ואמאי חייבות נילף מתפילין ויהי פטורות אעפ"י דלא כת' בה האזרח... אי הכי תפילין וראייה נמי [שני כתובים הבאים כאחד]... הן ולא תל[מ]ד מן התפילין. ודחינן הני כל... איצטרך דאי כת' רחמנא תפילין ולא כתי' ראייה וכו', ופשו[טה היא]. אי הכי מצה והקהל נמי צריכי ואינן שני כתובין הבאין כאחד. ופרקי' מאי צריכי כול'. ואקשינן (חובה) [תוב הא] (א)דתני מצות עשה [שלא הזמן] גרמה נשים חייבות מנלן דיליף ממורא שאין לה זמן לעשות [מצותה כדכת' (ויקרא י"ט)] איש א[מו ואביו] תיראו בכל שעה ח[ייבים, תיראו הרי כאן שנים] בין איש בין אשה... [מצו]ה שאין לה זמן [נשים חייבו]ת [ואקשינן ונילף מתלמוד תורה דפטורות ודחינ]ן משום דהוי תורה ופריה ורביה [שני] כתובין הבאין כאחד למעט הנשים מחיובא, ואין מלמדין מהם ל[פטור] ממצות עשה שלא הזמן גרמה.
<h2>דף לה.</h2>
ולר' יוחנן בן ברוקא ששנה בסוף פרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ה ע"ב] שהאשה חייבת בפריה ורביה מאי איכא למימר. ודחינן לר' יוחנן בן ברוקא משום דהוי תלמוד תורה ופדיון הבן שנ' וכל בכור [בניך תפדה] בניך ולא בנותיך, שני כתובין הבאין כאחד למעט הנשים ואין מלמדין. ואקשינן [ל]ר' יוחנן בן ברוקא נהוי מורא ופריה ורביה שני כתובין הבאין כאחד, כי שניהן מצות עשה שלא הזמן גרמא ובשתיהן נשים חייבות, ותהיינה כל הנשים פטורות מכל מצות עשה שלא הזמן גרמה. ופרקינן הללו אינן שני כתובין הבאין כאחד דצריכי כל חד וחד לגופיה, דאי כת' רחמנ' מורא ולא כת' פריה ורביה כו'. הניחא למאן דאמ' שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין והוא ר' מאיר, אלא למאן דאמ' מלמדין והוא ר' יהודה כדבענן למימר לקמן מאי איכא למימר, מה הוא מקומו מפורש. מן דאמ' שני כתובין הבאין כאחד מלמדין, ומן דאמ' אין מלמדין, וכן שלשה כתובין הבאין כאחד כול'.
אמ' [ר]בה פפנאי רב אחא בר יעקב ידע טעמ' דהא מתניתא, דאמ' קרא והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, הוקשה כל התורה לתפילין מה תפילין מצות עשה שהזמן גרמה ונשים פטורות אף כל.0...
<h2>דף לז:</h2>
[משום דה]וי מלך וביכורים שני כתובין הבאין כאחד [וכל שני כתובין הבאין כאחד אין למדין] מהן, דבתרויהו כת' ביאה ירושה וישיבה מלך שנא' [דברים י"ז] כי [תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך] נותן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך וגו'. [בכורים שנ' (שם כ"ו) והיה כי תבא] אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה וגו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה. [ואידך] צריכי לגופיהו ואינם שני כתובין הבאין כאחד, דאי כתב בכורים ולא כתב מלך הוה אמינא מידי דהוה אחלה שנתחייבו בה קודם ירושה וישיבה, דקימא לן [ב"מ פ"ט ע"א] שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה קא משמע לן. ואקשינן מכדי שבת חובת הגוף היא [ונוהגת] בין בארץ בין בחוצה לארץ, מושב דכתב בה רחמנא למה לי. ופרקינן מהו דתימא כיון דבעניינא דמועדות כתיב תיבעי קידוש בית דין כי מועדות, קא משמע לן בכל מושבות שמור השבת. וכן חלב דכת' [ויקרא ג'] כל חלב וכל דם לא תאכלו בכל מושבו', מהו דתימא כיון דבעניין קרבנות כת' בזמן דאיכא קרבן ליתסר חלב ודם בזמן דליכא קרבן לא ליתסר קא משמע לן.
<h2>דף לח.</h2>
תניא [ר"ש בן יוחי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ] והן... [והדין] נותן שינהגו, ומה חדש שאין איסורו איסור עולם [אלא עד שיקרב העומר] בלבד, ואפילו מקודם לכן בעת שאסור באכילה מותר [בהנאה], ויש התר [לאיסורו כי הוא עצמו החדש] האסור לאכלו קודם העומר מותר לאכלו אחר העומר, כלאים שאיסורו איסור עולם שאין כלאים מותרין לעולם, והן איסורי הנאה שנ' [דברים כ"ב] פן תקדש ודרשינן [להלן נ"ו ע"ב] פן תוקד באש, ואין התר לאיסורן של כלאים לעולם לא לזרעים ולא לכרם ואף על פי שתלש הזרעים. והוא הדין לערלה בשנים, שאסור בהנאה, ואין התר לאיסורו פיר' לאותו הפרי שטענו האילן בשני ערלה אין לו התר, אבל האילן עצמו שהיה פריו ערל אחר שלש שנים מותר הוא האילן ופריו.
<h2>דף לח:</h2>
ור' אליעזר ב"ר שמע' אומ' כל מצוה פיר' שהיא חובת קרקע ויתכן להתקיים קודם כניסתן לארץ, כגון חלה נוהגת אפילו חוצה לארץ, לאחר כניסתן בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מהשמטת כספים ושילוח עבדים. ואקשינן הני חובת הגוף נינהו. ופרקינן לא צריכא לר' שאמ' וזה דבר השמטה [דברים ט"ו] בשתי שמטות [הכתוב מדבר].0...
<h2>דף מא:</h2>
[ואלא הא דתנן (תרומות פ"ד מ"ד) האומר לשלוחו צא ותרום] תורם כדעת בעל הבית כול'. [ונכתוב רחמ' בתרומה] וניתי הנך וכול'. מה [להנך] שכן ישנה במחשבה. והא דתנן [פסחים צ"ח ע"ב] חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד [צא ו]בקש [ושחוט] עלינו את הפסח וכול' מנלן מדר' יהושע בן קרחה דאמ' מנין ששלוחו של אדם כמותו ש[נאמ' ושחטו] אתו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין אלא מיכן ששלוחו של א[דם] כמותו. הא דאמ' ר' [ינ]אי [גם] אתם [מה] (גם) אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית למעוטי שליחות דנכרי. וזה מפורש פרק המביא גט השני [גיטין כ"ג ע"ב]. ומתמהינן הא למה לי קרא מדר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן נפקא דאמ' אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין. איצטריך סל' דע' אמינ' כול'. ולר' שמעון דקסבר כי נכרי שתרם אפילו שלו אין תרומתו תרומה, דתנן תרומת נכרי מדמעת, פיר' אם נפלה בחולין ועשאתן דמע דתרומה היא, וחייבין עליה חומש, פיר' הנהנה ממנו משלם קרן וחומש, שנ' [ויקרא כ"ב] ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקדש, ותניא בתורת כהנים [אמור פרשה ד' פ"ד] קדש זה קדשי הגבול, ור' שמעון פוטר סבר אין תרומת נכרי תרומה אפילו בשלו אתם גם אתם למה לי למעוטי אי נכרי מדר' חייא בר אבא נפקא, איצטריך כול'.
<h2>דף מב.</h2>
ואקשינן לר' נתן דמפיק ליה להאי קרא ושחטו אתו כל קהל עדת ישרא' וג' מיכן שכל ישראל יוצאין ב[פסח אחד], שליחות מנא ליה, וכי תימ' מיניה דהא אי אפשר לשחטו כל [ישראל]... [ואלא הא דאמ' רב גידל אמר רב מניין ששלוחו של אדם כמותו שנ'] ונשיא אחד נשיא אחד למטה תקחו..., תיפוק ליה שליחות (להאי) [מהאי] קרא. ודחינן וכי שליחות הוו שהם מינו אותם שליחם אם כן תמצא שליחות לקטן וקטנים לאו בני שליחות נינהו. ואוקימנא דהא קרא כדרב הוא דאתא, דאמ' מנין ליתומים שבאו לחלק בניכסי אביהן שבית דין מעמידין להון אפיטרופיס לחוב על מנת לזכות ת"ל נשיא אחד ממטה תקחו וגו'.
אמ' רב נחמן אמ' שמואל יתומין שבאו לחלק בניכסי אביהן בית דין מעמידין להם אפיטרופיס ובורר להן חלק יפה ואם הגדילו יכולין למחות. רב נחמן דידיה אמ', פיר' שלא [אמר] משום דשמואל אלא שמועה מפי רבים, אמ' אם הגדילו אין יכולים למחות אם כן מה כוח בית דין יפה. ואוקימנה בדלא טעי ואינן חוזרין אלא ברוחות, ואמ' רב נחמן ברוחות אין יכולין לחזור בהן, אבל אם טעו כדתנן שום הדיינין שפחת שתות או הותיר שתות אמ' חכמים מכרן בטל, ואמ' רב הלכה כחכמים.
<h2>דף מב:</h2>
אמ' רבא אמ' רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות אי טעו פחות משתות עמדה חלוקתם, יתר משתות בטלה החלוקה, שתות קנו ומחזירין האונאה. ואמ' רבא ואם חלקו על ידי שליח אפילו פחות מכדי אונאה לא קנו, מאי טע' מצי אמ' ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. והא דאמ' שתות קנו ומחזירין אונאה בעידנא דלא פירשו ניפלוג כי שומא דבי דינא, אבל אי פרישו לא דתנן שום הדיינין שפחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל. והא דאמ' יתיר משתות [בטל המקח לא אמרן אלא במטלטלי, אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. ולא אמרן אלא דטעו באמדנא אבל במשיחה אפילו כל שהוא נמי הדר דאמר רבה כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמניין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר].
והא דתנן במעילה [כ' ע"א] שליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל, פיר' נתן לו לשליח מעות של הקדש ואמ' לו קנה לי בהן בשר עשה שליחותו בעל הבית מעל, אמאי הא אמרת אין שליח לדבר עבירה, כלומר לא היה לו לשליח לקבל דברי המשלח ולהוציא הקדש לחולין. ופרקינן יליף מעילה חטא חטא מתרומה, בהקדש כתי' [ויקרא ה'] נפש כי תמעול מעל וחטא[ה בשגגה מקדשי ה'. ובת]רומה כתי' [שם כ"ב] ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו, מה תרומה שלוחו של אדם כמותו שנ' כן תרימו גם אתם גם לרבות שלוחכם אף מעילה כן. ונילף ממעילה מה מעילה עבירה וחייב המשלח אף כל עבירה כך. ודחינן לא ילפינן מינה משום דהואי מעילה ושליחות יד שניהם דבר עבירה ובשניהם חייב המשלח והוי להו שני כתובין כאחד, מעילה כדאמרן, שליחות יד נמי דתניא על כל דבר פשע בית שמאי [אומרים] לחייב על המחשבה כמעשה, פיר' (דידן דכת') [דייק דבר] בלא מעשה, ובית הלל אומ' אינו חייב עד שישלח בו יד ל... [אם] לא שלח ידו במלאכת רעהו. ...דבר פשע אין לי אלא הוא (שליח) שלח בו יד ב[עצ]מ[ו], אמ' [לשלוחו לשלוח בו יד מניין שחיי]ב תלמ' לומ' על דבר אפילו בדיבור בלבד חייב.
<h2>דף מג.</h2>
[שנים שעושי]ן שפטורין כדאמרי' [לענין שבת בפ' המצניע (צ"ב ע"ב) בעשותה העושה את כולה]... לא העושה מקצתה, כיצד שנים אוחזים בשבת [במלגז] ול[וגזין, בכרכר ושובטין], בקולמוס וכותבין, בקנה והוציאוהו לרשות הרבים, יכול [יהיו חייבין תל' לומר] ב[עשו]תה אחת העושה כולה ולא מ[קצתה], וחד ההוא במזיד ולא אנוס ולא [שוגג הוא] ולא מוטעה.
והא דתניא האומר לשלוחו הרוג נפש והרג ההורג חייב והשולח [פטור, שמאי הז]קן אומ' משום חגי הנביא שולחו חייב שנ' ואותו הרגת בחרב בני עמון, והתם על ידי שליח. מאי טעמא דשמאי קסבר מלמדין מ[שני] כתובין והן מעילה ושליחות יד שהשולח חייב וכול', דברין פשוטין הן. דינא רבה ודינא זוטא, פיר' לעולם רבנן ושמאי תרוייהו אמרי כי בדיני שמים חייב, מיהו שמאי סבר דינא רבה בידי שמים הריגה, וחכמי' אומ' דינא זוטא לא כהורג נפש אלא כגורם להריגה. אי בעית [אי]מא לעולם אית ליה לשמאי בכל התורה כולה אין שליח לדבר עברה, ושני ה[תם דגלי] ביה רחמ' ואותו הרגת קראו הורג, שמ' מינ' משום דהוי מלך ואין רשות לאדם להמרות פיו ולא לעבור על גזירותיו, וכל כהאי גוונא חייב השולח, וזולת[ו חייב] העושה והשולח פטור.0...
<h2>דף מט.</h2>
[לוי] ונמצא כהן אפילו ר' אלעזר... מסנא דרב מכרעאי, פיר' כגון מ... [אמ'] רב אשי מתניתין נמי דיקא דקתאני על מנת שאני כהן [ונמצא לוי]... ולא פליג ר' שמע', שמע מינה בשבח יוחסין לא פליג ר' שמעון שמ' מינה. [מתקיף לה מר בר רב אשי]... אלא דקתאני על מנת שיש [לי] בת או שפחה ואין לו, על מנת שאין [לו ויש לו דשב]ח ממון הוא, הכי נמי משום דלא קתאני בהדיא ר' שמעון אומ' מקודשת לא פליג, אלא פליג ברישא והוא הדין לסיפא, הכי נמי פליג וכו'. מאי מגדלת גודלת, פיר' גודלת שיער [של נשים והולכת מבית לבית ונמצאת מגלה דברי אשת אביה לאותן הנשים שגודלת שערן]... .
<h2>דף מט:</h2>
[ההוא גברא דזבין לנכסיה וכו' ו]בעידנא דזבין לא פריש... [ודברים שבלב אינן] דברים. אמרי מנא ליה לרבא הא, איל[ימא מהא דתנן... כופי]ן עד שיאמר רוצה אני, אמאי והא בליביה לא ניחא [ליה... דאנן סהדי] דניחא ליה בכפרה. אלא מסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו [עד שיאמר רוצה אני] אמאי והא לא ניחא ליה בליביה כול'. ודחינן דלמא שאני התם משום ד[מצוה לשמוע דברי] חכמי'. אלא אמר רב יוסף מהכא המקדש אשה ואמר סבור הייתי שהיא כוהנת ו[היא לויה] כול' עד עשירה והרי היא (עשירה) [ענייה] מקודשת מפני שלא הטעתו כול'. ודחי אביי.0...
<h2>דף נא.</h2>
תודה ששחטה על שמנים חלות חזקיה אמר קדשו לה ארבעים מתוך שמנים, ור' יוחנן אמ' לא קדשו מ' מתוך פ'. ושנינן הא אתמר עלה הכל מודים היכא דאמ' יקדשו מ' מתוך פ' דודאי קדשי מ' מיניהי, אמ' לא יקדשו מ' מתוך פ' אלא אם קדשו פ' דברי הכל לא קדשו, לא נחלקו אלא במפריש חלות סתם, חזקיה סבר לאחריות קא מיכוון, כלומ' אם יפסדו מ' מהן ישארו מ' מהן שלימות, ור' יוחנן סבר לקרבן גדול נתכוון ולא קדשו מהן כלום.
ואקשי' ורבא למה ליה לאוקומי מתניתין בטעמיה דרבה לוקמה בטעמיה דידיה דאמר קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושי, דהא מתני' אין אחת מהן ראויה לביאה. ופרקי' לדבריו דראמי בר חמא קאמ', כלומ' רמי בר חמא הוא דאית ליה האי סברא, והכא הינו טע' דרמי בר חמא מפרש אבל רבא דידיה אמ' קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושי, כגון דאמר לשתי אחיות אחת מכם תהא מקודשת לי. מנא הני מילי דכת' כי יקח איש אשה ובעלה אין קיחה... אלא הראויה לבעילה. אביי אמר כי האי גונא אף על פי שאין ראויה לביאה הוו קידושי.
<h2>דף נא:</h2>
ומקשינן עליהו ממתני' המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת כול' עד לאביי קשיא סיפא לרבא קשיא רישא. הא דקתני אי אמר להו כולכם קנה את וחמור הוא, וכבר פירשנוהו בפרק מי שמת [ב"ב קמ"ג ע"א] דהתם מסקינן לה כרב נחמן דאמ' קנה מחצ' כול'. אביי מתריץ לטעמיה המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה מקודשת, ואם אמ' הראויה מכם לביאה תהא מקודשת לי אינן מקודשות, ומעשה נמי בחמש נשים ובהן שתי אחיות ולקט אחד כלכלה של תאינים ושלהם היתה ושל שביעית היתה ואמ' הראויה מכם לביאה תהא מקודשת לי, ואמרו חכמ' אין אחיות מקודשות. ורבא מתריץ לטעמיה וכול', ופשוטה היא.
תא שמע המקדש בתו סתם אין הבוגרות בכלל כול'. ופריק רבא בשאין שם אלא בוגרת אחת וקטנה אחת, ומאי בוגרות דקתאני בוגרות דעלמא. ואמרינן אף על גב דשויתיה לאביה שליח ואמרה ליה קידושיי לך, אפילו הכי לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה והיא קידושי בתו קטנה, ומקדש בתו הבוגרת דלא רמיא עליה. תא שמע מיהא דתנן בפרק שלאחר זה הפרק [ס"ד ע"ב] מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים ואמ' קדשתי בתי הגדולה וכול'. הנה אנו מפרשין על הבנים והוא הדין לבנות, יעקב אבינו יש לו ראובן ושמע' מלאה והם הגדולים, ויוסף ובנימין מרחל והם הקטנים, ראובן הוא הגדול שבכולן, ויוסף גדול מבנימין, ושמע' הוא קטן מראובן וגדול מיוסף ובנימין, ובכגון זה בבנות כולן אסורות שיתכן לקרות גדול' חוץ מן הקטנה שבקטנות. ואוקימנה כשהוכרו ולבסוף נתערבו, פיר' בשהוכרה אותה הבת שנתקדשה ולבסוף נתערבה ולפיכך כולן אסורות, ואם כן שהוכרו ובסוף נתערבו מה הוצרך ר' מאיר לשנות משנה זו, דבר ברור הוא. ואמרינן לאפוקי מדר' יוסי כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות דלא מחית איניש נפשיה לספיקא, ואין אדם קורא הגדולה במקום שיש שם גדולה הימנה דאתיא לאסתפוקי. ור' מאיר ור' יוסי חלוקתם עוד בנדרים פרק קונם שאני טועם היום [ס"א ע"א] כי האי גונא, קא משמע לן דמחית איניש נפשיה לספיקא ואמרינן מוחלפת השיטה. תא שמע המקדש אחת משתי אחיות ואין יודע איזו מהן קידש נותן גט לזו וגט לזו, ותיובתא דרבא. ואוקמה כשהוכרה ולבסוף נתערבה. ...קדש ולו שני אחין אחד חולץ ואחד מיבם, דוקא אחר שיחלוץ האחד לשנ' ואחר כך ייבם השני אחותה, שאם ייבם השני קודם חיישינן דילמא אשת המת הנשארת והיא זקוקתו ואותה שייבם היא אחות זקוקתו, ואם קדמו וכנסו האחין לשתי האחיות אין מוציאין מידם. תא שמע שנים שקידשו שתי אחיות ואין אחד מהם יודע איזו קידש שניהם נותנין שני גטין כול' כענין הראשון.
<h2>דף נב.</h2>
תא שמע דתאני טביומי לזה חמשה בנים ולזה חמשה בנות ואמ' אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני כל אחת מהן צריכה חמש גטין, מת אחד מהן כל אחת צריכה ארבעה גטין וחליצה, והא הכא ליכא למימר בשהוכרו דהא אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני קתאני, ועלתה תיובתא דרבא תיובתא. וזו אחת משש שמועות שהלכה בהן כאביי, ואסיקנא והלכ' כאביי בי'ע'ל' ק'ג'ם', קוף זה קידושין שאינן מסורין לביאה.
פיס' מעשה בחמש [נשים] ובהן שתי אחיות כול'. דייק רב ממשנתינו ארבע שמועות שלוש ברורות ואחת ספק, מדקתאני במתניתין שאין אחיות מקודשות הא נכריות מקודשות שמע מינה שהמקדש בפירות שביעית מקודשת. ועוד שמע מינה שהמקדש ואפילו בגזל דידה אינה מקודשת, ומפני מה נכריות מקודשות והלא התאנים שלהן, דיקינן משום דשביעית היא ופירות שביעית הפקר הן לפיכך זכה זה המלקט מן ההפקר. ומדקתאני קבלתן אחת מהן על ידי כולן ודייקינן מינה דנכריות מקודשות שמע מינה אשה נעשית [שליח] לחברתה לקבל קידושיה ואפילו במקום שנעשית לה צרה. ושמוע' הרביעית בספק קידושין שאין מסורין לביאה שלא הכריע כאביי או כרבא.
וכן אמ' ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, שמע מינה דהא דרב ור' יוחנן חדא טעמא נינהו. ומותבינן עליה והא דתניא קידשה בגזל וקידשה בחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת קשיא לר' יוחנן, ופריק בגזל דידה כול'.
<h2>דף נב:</h2>
ואוקימ' לתרויהו בגזל דידה מתני' בדלא שדיך יכלה למימר אין שקלי ודידי שקלי, בריתא בדשדיך ונתפיסה, בגזל דידה מקודשת, בגזל דעלמא לא דהא רבא בההוא דחטף זוזא מחבריה ויהביה לאשה ואמ' התקדשי לי בו בהדיא קאמ' לית דחש לה להא דר' שמע' דסבר סתם גזילה יאוש בעלים היא. והא דר' שמע' מפורש בפרק מרובה מדת תשלומי כפל [ב"ק ס"ו ע"ב], בהא דתנן של גזלן מחשבה מטמאתן מאי טעמ' סתם גזילה יאוש בעלים היא, ואיתא נמי בהגוזל בתרא [שם קי"ד ע"א] ובפרק לולב הגזול [סוכה ל' ע"א].
מוזא דשמכי פיר' ראשי בצלים שהיו בשותפות ולקח אחד מהן בלא חלוקה וקידש ואמ' אינה מקודשת, והני מילי במוזא אבל כישא פיר' אגודה של ירק מקודשת, כי אגודות כלקוחות דמיאן דיכול למימר אנא שקלי חדא שקול את אחריתי. ו[ה]הוא דשקל פרומא דשיכרא מחבריה פיר' שכר מתוק לקחו מבית חבירו בלא רשותו וקדיש ביה, אף על גב דאתא מריה דשכרא ואמ' ליה אמאי לא תיתיב לה מהאי חורפא דשפיר מהאי אינה מקודשת, דאסיקנה אמ' רבא משום כיסופא הוא דעבדי ואמ' לה הכי, [ו]אינה מקודשת, שמע מינ' המקדש בגזל אינה מקודשת.
מתני'. המקדש בחלקו בין בקדשי שמים בין בקדשים קלים אינה מקודשת. לימא מתני' דקתאני בקדשים קלים אינה מקודשת דלא כר' יוסי הגלילי דאמ' קדשים קלים ממון בעלים הן. ופרקינן כי אמ' ר' יוסי הגלילי דממונו הן מחיים אבל לאחר שחיטת הזבח לא, דלאחר שחיטת הזבח משל גבוה קא זכו. ודיקינן ממתני' דקתאני המקדש בחלקו מתי מתחלק לחלקין לאחר שחיטה שמע מינה. אמ' ר' יוחנן ושניהם ר' יהודה ור' יוסי מקרא אחד דרשו וזה יהיה מקדש הקדשים מן האש ר' יהודה סבר לך לכל צורכך ואפילו לקדש בו את האשה, ור' יוסי סבר כאש מה אש לאכילה בלבד אף לך לאכילה בלבד ולא לקדש בו את האשה.
<h2>דף נג.</h2>
אמ' ר' יוחנן נמנו וגמרו המקדש בחלקו בין בקדשי הקדשים בין בקדשין קלין לא קידש. ורב אמ' עדין היא מחלוקת. אמ' אביי כותיה דר' יוחנן מסתברא דתניא מנין שאין חולקין מנחות כנגד זבחין תלמ' לומ' וכל מנחה אש' תאפה בתנור וגו', פיר' העופות קמו תחת הזבחין בדלות שנ' [ויקרא ה'] ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים וגו'. וקמו מנחות תחת העופות בדלי דלות שנ' [שם] ואם לא תשיג ידו לשתי תרים או לשני בני יונה. יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחין [דה]עופות מעשיהן ביד והיא המליקה שהיא בצפורן אבל בסכין פסולה, והזבחין מעשיהן בכלי והיא השחיטה בסכין, יכול לא יחלקו בקדשי שמים אבל יחלקו בקדשים קלים, סתם ספרא מני ר' יהודה היא וקאמ' דלית דין חלוקה לא בקדשי שמים ולא בקדשים קלים ואין להן בהן אלא אכילה בלבד, שמע מינה הדר ביה ר' יהודה לגבי ר' יוסי. אמ' רבא וכרב דאמ' עדיין היא מחלוקת מי לא תניא, והתניא הצנועין מושכין ידיהם והגרגרנים חולקין, הנה יש בהן דין חלוקה. ופרקינן מאי חולקין חוטפין.
פיס'. במעשר שני בין בשוגג בין במזיד לא קידש דברי ר' מאיר. מנא הני מילי אמרי משמא דגמרא וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ וגו' קדש לה' ולא לקדש בו את האשה. והרי תרומת מעשר דכת' בה תרומת ה' ותנן המקדש בתרומ' מקודש', ודחינן דלא כתיב ביה לה'. והרי חלה דכת' בה לה', ודחינן דלא כת' בה קדש לה' כול'. אלא [תרגמה רבין סבא א"ק] לה' הוא הוא בהויתו יהא לפיכך אין אשה מתקדשת במעשר שני.
<h2>דף נג:</h2>
פיס'. בהקדש בשוגג קידש במזיד לא קידש, אמ' רב יעקב שמעית מר' יוחנן תרתי שגגת מעשר לר' יהודה ושגגת הקדש לר' מאיר שניהם אין אשה מתקדשת בהן חדא לפי שאין אשה רוצה וחדא לפי שאין שניהם רוצים.
בעא מיניה רבא מרב חסדא לר' מאיר אין אשה מתקדשת בהן (מעולם) [מעות] יצאו לחולין או לא. אמ' ליה כיון שלא נתקדשה בהן לא יצאו לחולין ומעות הללו בקדושתן קימי. ואלו הבעיות אליבא דר' מאיר סלקן, אבל אליבא דר' יהודה לא סלקן כלל.
בעא מיניה רב חייא בר אבין מר' חסדא במכר מאי, פיר' הקונה החפץ ממעות הקדש קנה או לא קנה. אמ' ליה אף במכר לא קנה. אותיביה מיהא דתנן בסוף מעילה [כ"א ע"ב] חנוני כבעל הבית דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר חנוני כשולחני, פיר' הגזבר הפקיד מעות הקדש אצל החנוני ר' מאיר סבר בין צרורין בין מותרין אם הוציאן החנוני מעל.0...
<h2>דף נד:</h2>
אמ' עולא משמ' דבר פדא אומ' היה ר' מאיר הקדש במזיד מתחלל בשוגג אינו מתחלל, ולא אמ' כי הקדש בשוגג מתחלל אלא לעניין אכילה בלבד... חייב בתשלומין, אבל שאר כל ההנאות.0...
<h2>דף נז.</h2>
[עשה] מכשיר האמור בפנים שנ' [ויקרא י"ד] כי כחטאת... בחוץ, והיא הצפור המשולחת בחוץ כמכפר בחוץ והיא עגלה ערופה דכת' בה כפרה, מה עגלה ערופה אסורה בהנאה אף הצפור המשולחת אסורה בהנאה. איתמר צפרי מצורע מאימתי אסורין בהנאה, ר' יוחנן אמ' משעת שחיטה שחיטתה אוסרתה, ריש לקיש אמ' משעת קיחה, וגמר קיחה קיחה מעגלה ערופה כת' הכא [שם] ולקח למטהר שתי צפרים חיות וכת' [דברים כ"א] ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר וכול'. ועגלה ערופה מנא לן אמ' ר' ינאי גבול שמעתי בה ונסבין חבריא למימר ירידה לנחל קדרון היא אוסרתה, והני מילי זו שיש לה זה הגבול, אבל צפרי מצורע משעת לקיחה מיתסרי.
שחטה ונמצאת טריפה כול', שחטה שלא באזוב כולן פשוט' הן. גופה כל צפור טהורה תאכלו לרבות צפור של מצורע המשולחת שהיא מותרת, וזה אשר לא תאכלו מהן לרבות ציפור של מצורע השחוטה שהיא אסורה לכל.
<h2>דף נז:</h2>
ואסיקנה אמ' ר' יוחנן משום ר' שמע' בן יוחאי אף על גב דבהמה הרובעת והנרבעת בשני עדים ממון דבעלי חיים נינהו ואסירי אפילו להדיוט, לא מצינו רוב בעלי חיים דאסירי אפילו להדיוט, דהא בהמה והיא מוקצה לעבוד' זרה או נעבד אף על גב דלגבוה אסירי להדיוט שרי. ומפורש בסוף תמורה במשנה [כ"ח ע"א]. רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה אף על פי ששילחה באיסורה עומדת, כלומ' ואם תזדמן לאדם ויקחנה ויאכלנה באיסור, אלא ודאי לא אמרה תורה שלח על פני השדה אלא שהיא מותרת.
[מנחות ד' ע"א] אמ' רב מנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסולה הואיל ובאה להתיר ולא התירה, וכן אתה אומ' באשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן כול'. אמ' ר' ירמיה מצינו שחלק הכתוב בין מכשירין למכפרין מכפרין אתו לאחר מיתה מכשירין לא אתו לאחר מיתה, דתנן האשה שהביאה חטאת ומתה יביאו יורשין עולתה וכו'. ומקשינן מכשירין לא אתו לאחר מיתה והרי מכשירי נזיר דתנן המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שראויין לבוא שלמים וה(י)א עולה ושלמים אינן מכשירין נינהו וקא אתו לאחר מיתה. אמ' רב פפא הכי קאמ' רב ירמיה לא מצינו הכשר קבוע שקרב לאחר מיתה.
פיס' בפטר חמור אוקימנה לאחר עריפה אסורה בהנאה לדברי הכל ואפילו לר' שמע', דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ר' שמע' אומ' מותר בהנאה.
בשר בחלב, מדכתב שלש פעמ' לא תבשל גדי בחלב אמו אחד איסור אכילה ואחד איסור בישול ואחד איסור הנאה במשמע, ודלא כי האי תנא דאמ' מותר בהנאה.
חולין שנשחטו בעזרה מנא לן אמ' ר' יוחנן משום ר' מאיר אמרה תורה שחוט קדשים שלי בעזרה במקום המקודש לי ושחוט חולין שלך במקום חול שהוא שלך וכול'. ודחינן איכא למיפרך מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת, פיר' השוחט קדשים שהן שלי חוץ לעזרה חייב כרת, כדכת' [ויקרא י"ז] איש אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה וגו' ואל פתח אוהל מועד לא הביאו, ונתפרכה זו דר' יוחנן. אלא אמ' אביי מהכא ושחטו פתח אהל מועד ושחט אותו על ירך המזבח צפונה מה תלמ' [לומ'] לפי שנ' כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת, כלומ' ברחוק מקום מן המקדש אתה זובח ואוכל ואי אתה זובח במקום [קרוב] ואוכל פרט לחולין שנשחטו בעזרה.
<h2>דף נח.</h2>
אין לי אלא תמימים הראויים ליקרב כול'. עד יכול לא ישחוט ואם שחט ישליכנו לפני כלבו, כלומ' יהנה בו, תלמ' לומ' ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, היה לומ' לכלב תשליכוהו, אותו למה לי, אלא אותו הנטרף אתה משליך לכלב ואי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה. ורמינן הא דתניא המקדש בחולין שנשחטו בעזרה ר' שמע' אומ' מקודשת, והא ר' שמעון אומ' חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכן חיה שנשחטה בעזרה. ופרקינן כגון ששחטה בעזרה ונמצאת טרפה, ור' שמע' לטע' דתניא השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טרפה זה וזה חולין בעזרה ר' שמע' מתיר בהנאה וחכמ' אוסרין.
פיס' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. מנא לן מדגלי רחמנא בעבודה זרה והיית חרם כמוהו כל שאתה מהנה ממנו הרי הוא כמוהו, ובשביעית עוד כת' יובל היא קודש תהיה לכם ודרשינן היא תהיה בהוייתה תהא, כיצד אחרון אחרון נתפש ופרי עצמו אסור, מכלל דכל התורה כולה המתהיה מן האיסור מותר. ואם תאמר ללמד מהן לכל התורה כולה הוו להו שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין כאחד אין מלמדין, ואפילו למאן דאמ' שני כתובין הבאין כאחד מלמדין הכא מיעוטי כתיבי בעבוד' זרה כת' והיית חרם כמוהו לעול', ובשביעית כת' יובל היא היא אין מידי אחרינא לא.
אמ' עולא טובת הנאה אינה ממון, כלומ' ישר' במעשרותיו אין לו בהן הנאה אלא אותו כהן שנותנם לו מחזיק לו טובה, וזו הנאה אינה נחשבת כממון.
פיס' בתרומות במעשרות ובמתנות הרי זה מקודשת ואפילו ישראל. ואוקימ' בישר' שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן, ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמו וזכה בהן אבי אמו מחייו והורישם לבן בתו ישראל.
<h2>דף נח:</h2>
ואמרינן לימא כתנאיי הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי כולו דברי ר', ור' יוסי בר' יהודה אומ' אינו משלם לו אלא דמי חולין שבו, מאי לאו דר' סבר טובת הנאה ממון והמעשר עדיין יש לו בו ממון לפיכך משלם לו דמי כולו, ור' יוסי בר' יהודה סבר טובת הנאה אינה ממון, [ודחינן דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון] ובישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן, ובמתנות שלא הורמו פליגי רבי סבר כמי שהורמו דמו, ור' [יוסי] סבר לאו כמי שהורמו דאמו. איבע' אימ' כולי עלמ' טובת הנאה אינה ממון ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דאמו, ובדשמואל פליגי דאמ' חיטה אחת פוטרת את הכרי, רבי אית ליה דשמואל ואי בעי פטר טיבליה בחיטה אחת, לפיכך משלם לו דמי כולה, ור' יוסי בר' יהודה לית ליה דשמואל. ואיבע' אימ' כולי עלמא לית ליה דשמואל והכא הינו טעמ' דרבי דקנסו רבנן לגנב לשלם דמי הכל. איבע' אימ' כולי עלמ' אית להו דשמואל, והינו טעמ' דר' יוסי בר' יהודה קניס ליה לבעל הבית דלא איבעי ליה לשהויי לטיבליה.
גרסינן בנדרים פרק ואלו נדרים שמיפר [פ"ד ע"ב], קונם כהנים ולוים נהנים לי [י]טלו בעל (כרחם) [כרחו] אלמא טובת הנאה אינה ממון, אימא סיפא כהנים ולוים אלו יטלו אחרים אלמא טובת הנאה ממון קשיא סיפא וכול'. ואסיקנא [שם פ"ה ע"א] רבא אמ' לא קשיא ורישא הינו טעמ' דיטלו בעל כרחם משום דתרומ' לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא ועפרא בעלמא לא קנה ליה. וקימא לן כרבא דמוקים [סתם] מתני' טובת הנאה ממון, ואף על גב דאיכא שמעתתא סלקי דטובת הנאה אינה ממון, הא דראבא עיקר דמוקים לה סתמא דמתני' טובת הנאה ממון, וכן הלכה.
המקדש במי חטאת ובאפר חטאת הרי זו מקודשת ואפילו ישר'. ורמינן עלה הא דתנן בבכורות [בפרק] עד כמה ישר' חייבין ליטפל וכול' [כ"ט ע"א], הנוטל שכר לדון דיניו בטילין, להעיד עדותו בטילה, להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה, כלומ' אין בהן הנאה. ופירק אביי מתני' בשכר הבאה ומילוי דממון הוא, ודבכורות בשכר הזאה וקידוש.
<h2>דף נט.</h2>
האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני וכול'. אוקימנה מאי הלך דקתאני הלך ברמאות. הכא קתאני האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלנית, ובפרקין דקמי הדין קתאני האומ' לשלוחו צא וקדש לי אשה כול'. הכא רבותא קא משמע לן והתם רבותא קא משמ' לן, ופשוטה היא.
רבין חסידא אזל לקדש אתתא לבריה ולא בעו למיתבה לבריה וקדשה לנפשיה וליתני כי האי גונא רמאות כול'. רב אזל למיזבן ארעא לרבה בר בר חנה וחזא דהוא באגא דאלמי ולא חזיא ליה לרבה בר בר חנה דלא נהיגי ביה כבוד וזבנא לנפשיה דלרב נהגי ביה כבוד והאי דלא אודעיה כול'. רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא לזבונה אזל ר' אבה וזבנה, אמ' ליה ר' יצחק נפחא לר' אבא עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה מאי, אמ' ליה נקרא רשע, ומר מאי טעמ' עבד הכי, אמ' ליה לא ידענא דרב גידל הוה מהפיך בה לזבונה כול', ארעא קמיתא היא ולא מסמנא מילתא, פיר' מעודי לא קניתי שדה אלא זו והיא תחלת מקנתי ואינו סימן יפה למוכרה, אי בעי במתנה יטול אותה וכול'.
פיס' וכן האומ' לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני, לא בא אחר וקדשה בתוך ל' יום, לאחר ל' יום רב ושמואל אמרי גמרו קידושיו והיא מקודשת לו כיון דבתורת קידושין יהבינהו לה אף על פי שנתאכלו המעות מקודש', דהני מעות לאו למלוה דאמו ולא לפקדון דמו. לא בא אחר וקדשה וחזרה בה ואמרה איני רוצה בהני קידושין, ר' יוחנן אמ' חוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור, ריש לקיש אמ' אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטיל דיבור. ומותיב ר' יוחנן תנן הרשה את בני ביתו לתרום תרומתו תרומה, ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומ', הא אתי דיבור דביטול מבטל דיבור דקדם. [אמ' ליה ריש לקיש] לעולם אתי דיבור מבטל דיבור [דידיה, ונתינת מעות ליד אשה] מעשה הוה ולא אתי דיבור מבטל מעשה. תוב אותיביה השולח גט לאשתו והגיע בשליח כול'. ופריק ריש לקיש התם נמי כיון דלא מטא גיטא ליד האשה לאו מעשה הוא אלא דיבור גרידתא הוא ואתי דיבור מבטל דיבור. ומותיב ריש לקיש לר' יוחנן הא דתנן במסכת כלים פרק כ"ה [מ"ט] כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה, [פירוש] שיש לו עור וחשב בדעתו לעשות קטובליא אף על פי שלא נעשה בו כלום מעשה הרי הוא ככלי ומקבל טומ', ואם חשב עוד להחזירו כמו שהיה עור אינו מבטל תורת כלי מעליו עד שיעשה בו מעשה, אמאי תיתי מחשבה תבטל מחשבה. ופריק ר' יוחנן שאני מחשבה להוריד טומאה דכמעשה דאמי, כדרב פפא דאמ' כתי' כי יתן וקרינן כי יותן כיצד יותן דומיא דיתן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה, הנה כיון דניחא ליה אף על גב דלא נתן [כמי] שנתן ועשה מעשה דאמי.
<h2>דף נט:</h2>
רב זביד מתני לשמעתא דריש לקיש ור' יוחנן אהא וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקידשה עצמה, אם קידושין שלה קדמו קידושיה קידושין, ואם של שלוחה קדמו קידושי השליח קידושין וקידושיה לאו קידושין, לא קדשה עצמה וחזרה בה קודם שיקבל שלוחה הקידושין ר' יוחנן אמ' חוזרת אתי דיבור מבטל דיבור, ריש לקיש אמ' אינה חוזרת. אותיביה ר' יוחנן כול', ועלתה בתיובתא.
<h2>דף סד:</h2>
[למימרא דר' מאיר סבר מחית איניש] נפשיה לספיקא שמ... [ור' יוסי סבר לא מחית איניש נפשיה לספיקא, והא איפכא שמעינן] להו, דתנן שאיני טועם [עד הפסח אסור עד שיגיע, עד שיהא פסח] אסור עד שיצא, עד פני הפסח ר' מאיר אומר אסור עד שיגיע, [דלא מחית] לספיקא וקרי ליה עד פני פסח לפני הפסח, ור' יוסי סבר אסור עד שיצא פעמים ש... כולו פני הפסח, אלמא סבר ר' יוסי מחית איניש נפשיה לספיקא. ואמרינן מו[חלפת השיטה], החלף דברי ר' מאיר לר' יוסי ודברי ר' יוסי לר' מאיר. והנה בריתא ב... [כל שזמנו] קבוע, פיר' כגון הפסח וכיוצא בו, ואמ' עד (אמ') פני ר' [מאיר] אומר עד שיצא, ר' יוסי אומר ע[ד שיגיע], לר' מאיר דאמר מחית אינש נפש' לספיקא לא ובלישנ' בעלמא פליגי, ר' מאיר סבר עד דמפני פסחא, ור' יוסי סבר עד פני עד קמי פסחא. אמ' אביי מחלוקת ר' מאיר ו[ר' יוסי בשתי כיתי בנות... (עירובין מ"ו ע"ב) ר' מאי]ר ור' יוסי הלכתא כר' יוסי, אבל בכת אחת דבר[י הכל גדולה גדולה ממש קטנה קטנה ממש אמצעית בשמה] קרי ליה.0...
<h2>דף סה:</h2>
ואתינן לאוקמה... אותביה בכי האי גונא... [צריכה שני גי]טין לגבות כתובתה מן החבילה, ור' [מאיר הוא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה. שמעי]נן מינה דאפילו מחיים דבעל [לרבנן לא משתעבדי] מטלטלי. וזה... הא מני ר' מאיר היא דאמ' מטלטלי משתעבדי לכתובה, זה הוא מקום עיקרן... כי היא אשתו, וזה האחר עוד טוען כי היא אשתו, אליבא דרב אם נתנו זה גט [וזה גט] כופין אותן ליתן לה כתובה, ואי תפשה בחבילה אין מוציאין מידה. ואמרינן... המקדש בעד אחד רב כהנא אמר אין חוששין לקידושיו, אמר ליה רב אשי מאי דעתיך [דילפת] דבר דבר מממון, בממון כתיב [דברים י"ט] על פי שנים עדים יקום דבר, ובאשה כתיב [שם כ"ד] כי מצא בה ערות דבר, מה זה בשני עדים אף זה בשני עדים. או מה להלן [הודאת בעל דין כמאה עדים אף כאן הודאת בעל דין כמאה] עדים דמי.0...
<h2>דף עב:</h2>
לך ההוא כדמתרגם ר' יוסף יתבין בית ישראל לרוחצן בארעהון דהוי דמינן בה לנוכראין. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. צרני פיר' גואני. תנו רבנן גר נושא ממזרת והולד ממזר דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר גר לא ישא ממזרת אחד גר ועבד משוחרר וחלל מותרין בכהנת.
<h2>דף עג.</h2>
מאי טעמ' דר' יוסי חמשה קהלי כתיבי חד בפצוע דכה וכרות שפכה, ושנים בממזר, ושנים בעמוני ומואבי, וסוגיין ר' יוסי סבר גרים לא איקרו קהל, ור' יהודה סבר גרים איקרו קהל, וסבר להא דר' יוסי דאמר חמשה קהלי כתיבי, חד לכהנים וחד ללויים וחד לישראל וחד למישרא ממזר בשתוקי וחד למישרי שתוקי בישראל, וכת' נמי קרא אחרינא הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר, ודריש הרי הקהל לכם ולגר הגר שמע מינה גרים נמי איקרו קהל. ור' יוסי אמר לך חקה אחת הפסיק העניין בין הקהל [ולכם]... הגר מן הקהל. ואסיקנה והילכתא גר מותר בכוהנת שלא הוזהרו כשירות להינשא לפסולין, ומותר בממזרת כר' יוסי דאמר גר נושא ממזרת והולד ממזר.
מתני'. איזה הוא [שתוקי] כל המכיר את אמו ואינו מכיר את אביו. אמ' רבא דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמ' רוב כשירין א[צלה] ומיעוט פסולין אצלה כול'. ...דקימא לן הילכתא כרבן גמליאל דאמר... לכשר נבעלתי נאמנת. ואמרי' לדברי המכשיר בה מכשירו אפילו בבתה, ואותיביה ר'... ופרקינן אפילו הכי מעלה עשו ביוחסין, אבל שמא ישא אחותו לא חיישינן. ...אומרת לכשר נבעלתי נאמנת בדבר... בכתובות פרק ראשון [י"ג ע"א].
איזה הוא אסופי כל שנאסף מן השוק ואינו מכיר לא את אביו ולא את אמו. אמר רבא דבר תורה אסופי כשר, כלומר אינו ממזר. מאי טעמ' אשת איש בבעלה תולה הולד... תליא ליה, בבעלה היתה תולה אותה ואומרת מבעלי הריתי ד... איכא למימר שמא למיעוט ארוסות ומיעוט שהלך בעליהן למדינת הים שאינן [יכולות לתלות] בבעליהן, כיון דאיכא פנויות ואיכא עניות שאין עומדין בסיפוקן ומשל... כשרות ופלגא פסולות והוי ספק והתורה אמרה ממזר ודאי לא יבוא בקהל ה' [הא בקהל ספק יבא]... שמא ישא אחותו לא חיישינן.
<h2>דף עג:</h2>
נמצאו משלטי [הדמיה, כלומר] איבריו משולבות... שייף משחא ומלי כוחלא או תלי עליה קמיעה, אלו כולן דברים שהאם עושה לבנה כדי להחיות ואין בו משום אסופי. וכן אם נמצא תלוי בעריסה באילן ואין חיה יכולה ליגע בו, כיוצא בו דברים המוכיחים [ל]החיותו אין בו משום אסופי. חריפתא פיר' שפת הנהר, פשרא כגון עקולי ופשורי [ב"ב כ"ד ע"א]. אמר רב יהודה אמר רב אסופי כל זמן שהוא שרוי בשוק אביו ואמו נאמנין עליו לומר שזה בננו הוא, נאסף מן השוק אין נאמנין עליו הואיל ויצא עליו שם אסופי. ואמר רבא ובשני רעבון אפעלפי שנאסף מן השוק אביו ואמו נאמנים עליו.
[אמר] רב חסדא שלשה נאמנין לאלתר ואלו הן חיה ואסופי ופוטרת חברותיה. אסופי הא דאמרן. חיה דתניא נאמנת חיה לומר זה יצא ראשון וזה יצא ה[שני], במה דברים אמורים שלא יצאת וחזרה אבל יצאת וחזרה אינה [נאמנת], ר' אלעזר אמר החזקה על עמדה שלא החזירה פניה נאמנת, ו[אם] החזירה פניה אינה נאמנת. ופוטרת חברותיה דתנן בנדה [ס' ע"ב] שלוש נשים ישינות במטה ונמצא דם תחת [אחת] מהן כולן טמאות, בדקה אחת מהן עצמה ומצאה דם היא טמאה וכולן טהורות, והוא שבדקה עצמה זו שמצאה דם כשיעור איותיוס. וגרסינן נמי בנידה פרק שני [י"ד ע"ב] תנו רבנן איזה הוא שיעור איותיוס משל לשמש ועד שעומדים בצד השקוף (וגם) [ועם] יציאת השמש (ד)נכנס עד הוי איותיוס שאמרן לקינוח ולא לבדיקה. [פי' השמש] האבר של אדם שמשמש בו תשמיש המטה, עד סמרטוט שמקנחת בו באותו מקום.
תנו רבנן נאמנת החיה לומר זה כהן זה לוי זה נתין זה ממזר, במה דברים אמורים בזמן שלא קרא עליה ערער, אבל קרא עליה ערער כיון דלית ליה חזקה דכשרות אפילו ערער חד מהימן. נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי כל זמן שמקחו בידו, וכגון דנקיט זוזי מתרויהו ואמר האי זב[נית] מדעתאי והאי שדנהו לזוזיה גבאי דידיה, אם יצא המקח מידו אינו נאמן לאמור מזה [נטלתי ולא מזה. נאמן דיין לומר לזה] זכיתי ולזה חייבתי, במה דברים אמורים בזמן שבעלי הדין עומדין לפניו אבל יצאו לפניו אינו נאמן.
<h2>דף עד.</h2>
ואמר רב נחמן שלשה נאמנין על הבכור ואלו הן, חיה לאלתר כמו שא[מרנו] למעלה, אמו כל שבעה, אביו לעולם, כדתניא כי את הבכור בן השנואה יכיר וגו' יכיר יכירנו לאחרים, מיכאן אמר ר' יהודה נאמן לומר זה בני בכורי, וכשם שנאמן לומר זה ב[ני בכורי] כך נאמן לומר זה בני בן גרושה או בן חלוצה הוא, וחכמ' אומ' אינו נאמן.
פיס' אבא שאול [היה קורא] לשתוקי בדוקי, [אי נימ]א שבודקין את האם ואם אומרת לכשר נבעלתי [נאמנת, כדתנן] פרק ראשון בכתובות [י"ג ע"א] היתה מעוברת אמרו לה מה טיבו של עובר זה ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ור' אלי' אומ' נאמנת, [שם י"ד ע"א] ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל... דהתם לאו כשירה מתני' דהכא לא כשירה לד... ור' אליעזר דאמ' התם... [המכשי]ר בה פוסל בבתה הוצרך אבא שאול... לאשמועינן... דאבא שאול עדיפא מדרבן גמליאל דאי מרבן גמל' הוה אמינה [ה"מ דרוב כשרים אצלה, אבל הכא דרוב פסולים] לא, צריכה להא דאבא שאול, אמר רבה הלכה כאבא שאול.
מתני'. כל האסורין לבוא בקהל מותרין לבוא זה בזה. הא תנא ליה רישא ממזירי ונתיני וכול', ותו ר' יהודה אומר... האיי אילימא אממזר ונתיני שהן ודאין ובשתוקי ואסופי שהן ספקות, אי הכי היינו דר' אלעזר. אמ' רב יהודה הכי קאמ' כל האסורין לבוא בקהל כהונה מאי [נינהו].0...
<h2>דף עט.</h2>
[מאי שנא] ממקוה דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו בין ברשות הרבים שספיקו טהור בין ברשות היחיד שספיקו טמא כולן טמאות. ופריק שמואל התם איכא תרתי לריעותא חסירות המקוה והעמד טמא על חזקתו, הכא ליכא אלא חדא הרי היא בוגרת. ולגבי חבית נמי איכא תרתי לריעותא הרי החמיץ לפניך והטבל אימור לא נתקן.
<h2>דף עט:</h2>
נימא כתנאי מי מוציא מיד מי כול', כבר פירשנוהו בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ג ע"א] גבי המקנה נכסיו והוא טוען שכיב מרע הייתי וכיון שעמד תיבטלה ההקנאה והן אומ' בריא היתה כול'. נימא חלוקת רב ושמואל כתנאיי היא דתניא קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת, תני חדא הרי היא בוגרת לפנינו כרב, ותניא אידך חוששין לקידושי שניהם כשמואל. ודחינן לא אידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו כאן בשאין מכחישתו, פיר' כגון שקדשה האב מאתמול ונתקדשה גם היא עצמה מאתמול, היא אומרת אתמול היה תשלום ששה חדשים, והאב אומר היום תשלום ששה חדשים שנמצאת מכחישתו, הרי היא בוגרת לפנינו, אבל אם באו באותו היום ורואין אותה בוגרת ואינה מכחישתו חוששין לקידושי שניהם. ותימא לן דרב בין במכחישתו בין בשאינה מכחישתו, דהא בתר דאוקימנהי דשמואל אסיקנה הילכתא כרב, ולא איתמר הילכתא כרב אלא מכלל דפליגי והלכתא כותיה.
מתני'. מי שיצא הוא ואשתו ובניו למדינת הים ובא ואמר אשתי שיצאת עמי הרי זו ואלו בניה אין צריך ראיה. מתה ואלו בניה מביא ראיה על האשה ולא על הבנים. אמר רבה בר בר חנה וכולן דקתאני אין צריך להביא ראיה על הבנים כיון שהביא ראיה [על האשה], בכרוכין אחריה. תנו רבנן מביא ראיה על האשה ואין צריך להביא ראיה על הבנים ה[קטנים מפ]ני שכרוכין אחריה כול', פיר' צריך להביא ראיה על האשה שהיא כשירה לכהונה.
<h2>דף פ.</h2>
[אמר ריש לקיש לא] שאנו שאין צריך להביא ראיה על הבנים אלא הרי הן בחזקתם אם הוא כהן, [אלא בקדשי הגב]ול, אבל ליוחסין לומר שזה בנו של זה לא, אלא צריך להביא ראיה, ור' יוחנן [אמר אפילו ביוחסין]... ובנו. ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמ' ר' יוחנן מלקין ושורפין וסוקלין [על החזקות]... [ירושלמי (ה"י), תני איש ואשה שבא]ו ממדינת הים הוא אומ' אשתי היא והיא אומרת [בעלי הוא אין הורגין עליהן] משום אשת איש, הוחזקו הורגין עליהן משום אשת איש. עד כמה היא [חזקה ר' יונה...] אמרין עד שלשים יום, ומנין שהורגין על החזקות שנ' [שמות כ"א] ומכה אביו ואמו מות יומת, וכי דבר בריא הוא שזה אביו, אלא אביו חזקה מיכן שהורגין על החזקות.
ואין שורפין תרומה על החזקות ריש לקיש אמר שורפין. ואזדו לטעמיהו דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר' מאיר מטהר וחכמ' מטמאין מפני שדרך תינוק לטפח, והוינן בה מאי טעמ' דר' מאיר קא סבר רוב התינוקות מטפחין כול', ורבנן מיעוטא כמאן דליתיה דאמי, הוי רוב תינוקות מטפחין רובה, ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת הוי חזקה, רובה וחזקה רובה עדיף, ואמרינן כיון דרוב מטפחין חזקה שניטמאה וזו היא חזקה ששורפין עליה התרומה, ור' יוחנן אמר לא היא חזקה ששורפין אלא תולין ולא אוכלין ולא שורפין, והא דתנינן וחכמ' מטמאין, כלומר אינם טהורים ודאי אלא טמאים בספיק ולפיכך תולין ולא אוכלין ולא שורפין. אלא איזו היא חזקה דאמור רבנן ששורפין עליה התרומה כי הא דתניא עיסה של תרומה בבית ושרצים שהן טמאין וצפרדעים שהן טהורין מטפלין שם ונמצאו חתיכות בעיסה, אם רוב שרצים טמאין ודאי קימא לן שנטמאה, וזו היא חזקה ששורפין עליה התרומה, שהרי רגלים לדבר שהרי חתיכות מצויות בתוך העיסה. תניא [כותיה] דר' יוחנן שני דברים אין בהן דעת לישאל, פיר' וכל שאין בו דעת לישאל בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד ספיקו טהור, ומפורש בתחלת פרק כשם שהמים בודקין אותה כול' [סוטה כ"ח ע"ב]. ועשאום חכמ' כמי שיש בו דעת לישאל [דס]פיקו טמא, תינוק ועיסה, תינוק הא דאמרן. עיסה דתניא עיסה בבית ותרנגולין ומשקין טמאין שם ונמצאו ניקורין בעיסה כגון ניקורי אשפה תולין ולא אוכלין ולא שורפין, ואם... בבואה של תינוק ניכרת בהן דחישינן שמא אחר שנקרו נבלעו המשקין... [אבל משקין עכו]רין אם איתה דנקור מידע ידעי.
<h2>דף פ:</h2>
מתני'. לא יתיחד איש עם [שתי נשים, מאי טעמא תנא ד]בי אליהו הואיל ונשים דעתן קלה מבטיחה לבוא גם אליה.0...
